// מאת יוסי מדינה – באבאגול
עם שריקת הסיום במשחק העלייה מול חוף השנהב, מרוקאים נלהבים יצאו לרחובות כדי לחגוג את חזרתה של הנבחרת הלאומית למונדיאל לראשונה מאז 1998. בעוד שחגיגות כאלה נראות מובנות מאליהן בקזבלנקה או ברבאט, המרוקאים יצאו לחגוג גם באמסטרדם, בריסל ופריז.
כשבסגל שלה שחקנים שגדלו במערב אירופה, עלו מיד השאלות עד כמה נבחרת מרוקו היא בכלל מרוקאית. כך נוצר מצב שהנבחרת הזו נוגעת באחת הסוגיות הבולטות בשנים האחרונות בנבחרות הלאומיות, סוגיית המתאזרחים.
ב-1998, כשצרפת זכתה במונדיאל, פוליטיקאים רבים מהימין תקפו את הנבחרת בטענה שהיא לא באמת מייצגת את האומה הצרפתית. היה להם די קשה להתחבר לזידאן האלג'יראי או לפטריק ויירה הסנגלי, אבל בציבור הצרפתי התייחסו לדעות שלהם ככמעט לא לגיטמיות.
עם השנים נבחרות רבות שיתפו יותר ויותר שחקנים שהם מהגרים, בני מהגרים או מתאזרחים. השילוב של שחקנים מרקעים שונים הפכו את הנבחרות הלאומיות להרבה יותר מגוונות וגרמו ללא מעט שינויים. כך למשל נבחרת גרמניה הפכה לנבחרת התקפית עם סגנון משחק קצת יותר שמח.
עם זאת, היו מקרים קיצוניים בהרבה. נבחרת אלג'יריה הגיעה לשני המונדיאלים האחרונים בלי אף שחקן שנולד במדינה. האלג'יראים העדיפו לחפש כישרונות בצרפת ואחרי שדור הזהב של השנים האחרונות מתחיל לדעוך, נבחרת אלג'יריה חוזרת למימדיה הטבעיים ומתחילה להיעלם.
למרות הקרבה הגיאוגרפית וההיסטוריה שאולי מעט חופפת, המצב במרוקו הוא שונה לגמרי מזה של אלג'יריה. ראשית, יש שם לא מעט שחקנים שהם ילידי מרוקו, חלקם מעולם לא שיחקו מחוץ למדינה. אחד השמות הבולטים מבין המקומיים הוא איוב אל כעבי, חלוץ בן 24 שמשחק בברקאן מהליגה המרוקאית. בינואר האחרון הוא זכה ללבוש את המדים הלאומיים לראשונה במסגרת אליפות אפריקה לשחקנים מקומיים. עם ממוצע של יותר משער למשחק, אל כעבי הוא זה שמראה שלנבחרת המרוקאית יש גם בסיס חזק בתוך המדינה.
בסגל ניתן למצוא גם כאלו שנולדו במרוקו, אבל משפחותיהם חיפשו עתיד טוב יותר באירופה. נביל דיראר, מי שכבש את אחד השערים באותו משחק מכריע מול חוף השנהב, הוצג על ידי עיתונאים רבים כמי שגדל בבלגיה. דיראר אמנם בילה שם את נעוריו, אבל הוא עצמו נולד בקזבלנקה ומשפחתו היגרה לבריסל רק כשהיה בן 12.
גם מבין אלו שנולדו וגדלו באירופה, אפשר לראות עד כמה החיבור שלהם למרוקו גדול. חכים זייש מאייאקס הוא אחד הדוגמאות הבולטות לכך. זייש נולד בהולנד ואפילו רשם כמה הופעות בנבחרות הצעירות של האוראנג'. ב-2015 קיבל זימון במקביל לנבחרות הבוגרות של מרוקו והולנד. בניגוד לכל הציפיות, זייש בחר לייצג את מולדת הוריו ואפילו שחרר אמירה לא שגרתית ממרקו ואן באסטן, אז עוזר מאמן נבחרת הולנד: "צריך להיות טיפש מוחלט אם אתה בוחר בנבחרת מרוקו על פני הולנד". כמה שנים מאוחר יותר, נראה שזייש קיבל החלטה נכונה.
חיבור למדינה הוא לא מספיק. כדי לחבר נבחרת כזו של נוודים צריך מישהו שהוא סוג של נווד בעצמו. הרווה רנאר, המאמן הצרפתי של נבחרת מרוקו, הוא בדיוק כזה. רנאר נחשב לקוסם כשזה מגיע לנבחרות האפריקאיות. בארון הגביעים שלו יש שתי זכיות בגביע אפריקה: הזכייה הסנסציונית שלו עם זמביה ב-2012 וזכייה נוספת ב-2015 עם חוף השנהב לאחר ניצחון מול גאנה. הוא למעשה המאמן היחיד בהיסטוריה שזכה בתואר עם שתי נבחרות שונות.
עבור רנאר זה יהיה המונדיאל הראשון בקריירה. הוא גיבש לצידו נבחרת של שחקנים מוכשרים, כאלו שמגיעים ממקומות שונים, והפך אותם ליחידה מגובשת אחת. מאחורי רנאר ואריות האטלס תעמוד לא רק מדינה שלמה, אלא עם שלם. מרוקאים מכל רחבי הגלובוס צפויים להיות מרותקים למסכים עם חלום אחד, להביא גאווה לאומה כולה.
ועכשיו לתחזיות:
התחזית הריאלית – ספרד ופורטוגל הן הפייבוריטיות הברורות של בית ב' וכנראה שמרוקו תיאבק מול איראן במשחק הראשון על הזכות לסיים במקום השלישי בבית. למרות הפער, נבחרת מרוקו צפויה לעשות לא מעט צרות לשתי הראשונות.
התחזית האופטימית – אחרי ניצחון מול איראן במשחק הראשון, המרוקאים משחזרים את הניצחון הסנסציוני על פורטוגל ממונדיאל 1986 ומוצאים את עצמם הופכים לנבחרת החמה של הטורניר. אחרי העלייה לשמינית הגמר, כל דבר יהיה בבחינת בונוס עבור המרוקאים.
התחזית הפסימית – למרות היכולת הגבוהה, מרוקו לא מצליחה להתמודד מול איראן ומפסידה. מכאן 180 הדקות מול פורטוגל וספרד הופכות לניסיונות של רנאר לסיים את הטורניר בלי להתבזות לגמרי ורק שער ניחומים מול ספרד מציל אותם מלסיים עם 0 גם במספר הכיבושים.
