הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול, ונכתב במהלך המשחק מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד.
השנה ביקשו הביטלס להצטרף גם לצוות הבלוג ואני הסכמתי.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה.
לפני המשחק:
דרבי הוא דרבי הוא דרבי,
אלא שהשנה הוא סוג של נפילת מתח בין אחד הניצחונות הגדולים מאז האליפות האחרונה מול סיטי לבין משחק יותר חשוב. מול סיטי.
אפילו הפער בטבלה כל כך ברור ואין שום ספק מי הילדה היפה בעיר, כך שגם הפסד בדרבי לא ישנה את התמונה.
בכל זאת הייתי שמח להיות זבוב על הקיר בחדר ההלבשה של קלופ לפני המשחק. אני מת לדעת אם יהיה נאום פטריוטי נלהב או משהו סולידי ורגוע בסגנון "צאו ושחקו…" וזהו.
פינת הקלישאה של קלופ:
אני מאלה שחושבים שדמויות ציבוריות כמו יורגן קלופ, שיש להם השפעה, צריכות להביע דעה בנושאים חברתיים, ולכן אהבתי מאוד את הביקורת שהוא השמיע כלפי ה"אידיוטים" (כך הוא קרא להם) שפגעו באוטובוס של סיטי לפני המשחק. בעיני האמירה הזו יותר חשובה מכל דבר אחר שהוא אמר או יאמר.
סייד קיק:
סם אלרדייס אמר לפני המשחק שהתכנית שלו היא לעשות לליברפול מה שקלופ עשה לסיטי במחצית הראשונה. אשרי המאמין.
כשהוא ראה שרק מעט עיתונאים הגיעו הוא צחק ואמר שקלופ כבר יותר פופולרי ממנו. מה שנכון, נכון.
המשחק:
מבחינתי יש היום שתי מטרות, הראשונה הגיונית והשניה רגשית.
הראשונה היא לסיים ללא פצועים או כל שטות אחרת שתפגע במצבת השחקנים ההולכת ומתמעטת לקראת סיטי, והשניה היא לראות את אינגס מבקיע או מינימום משחק טוב, מאחר והוא הדוגמא המושלמת לנחישות, התמדה וכח רצון, ומגיע לו, פשוט מגיע לו להצליח.
הרכב מוזר או לא, עדיין הבעיטה הראשונה לכיוון השער היא של האדומים, אם כי אין אפילו אדום אחד שהאמין שכדור של וינאלדום במשחק חוץ יגיע למסגרת.
כשמילנר מחליק יחד עם רוני מחוץ למגרש, אני פותח בפעם הראשונה את ספר התפילות בעמוד של תפילת "ושמרת אותנו ואת שחקנינו…", בתקווה שזו תהיה הפעם האחרונה היום. יש לי תחושה שזה לא יהיה כך.
השדר האנגלי מנסה בעיקביות לנחס את ליברפול, עם פרטים חסרי משמעות על רצף האכזבות של אברטון בדרבים, אבל זה לא משנה את השליטה האדומה במגרש.
המחצית הראשונה אומנם מאופסת, אבל היא עונה על הציפיות כשכולם שלמים ובריאים. ההגנה והקישור עושים עבודה סולידית, וקליין מראה שהוא בכושר משחק טוב ויכול לחזור לרוטציה. ואינגס, מה איתו? הפעם היחידה שהוא מקבל קלוז אפ היא כשבולאסי דורך עליו.
כשאני נכנס לאתר של הקבוצה בהפסקה, אני מוצא שהכותרת הראשית מתייחסת לעדכון על הפציעה של סלאח ולא למשחק, וכל המוסיף גורע.
בפתיחת המחצית השנייה הכדור ממשיך להסתובב סביב הרחבה של אברטון, אלא שאין אף אחד שיבעט לשער ולא לרוחב.
איכשהו המחציות השניות השבוע הן פשוט משעממות, ואפילו ניסיון משותף של אינגס וקולמן לחמם את המשחק עם איזה מריבה מטופשת לא זוכה לשיתוף פעולה מהחברים, מהשופט ומהקהל והוא גווע במהירות, ואני חוזר לנמנם מול המסך.
קלופ עושה כסאות מוזיקליים בין השחקנים שישחקו מול סיטי ואברטון מתחילה לעשות קולות כאילו היא רוצה באמת להבקיע. סליחה, לא קולות, כי אם צעקות, כי את הצעקות של אלרדייס על ההחמצות של טוסון ולואיס, אפשר היה לשמוע עד ישראל.
כשאינגס יורד לספסל שתי דקות לסיום המבט העצוב שלו אומר הכל.
שורה תחתונה:
תיקו אפס מאופס. תרתי משמע.
כמעט מאתיים דרבים היו עד היום, וזה לא יכנס אפילו למאיה הראשונה, ועוד שנה גם לא למאיה השניה.
אז מה בכל זאת היה לנו?
עמדנו במשימה הראשונה והחשובה ביותר – אין פצועים. מודה שלא האמנתי שנעמוד בכך, בגלל הגשם ובגלל שיש לקבוצה הזו נטייה להיכשל במשימות כאלה. טעיתי ואני שמח על כך.
וירג'יל ולוברן הרוויחו עוד דקות של תרגול משותף שרוב הזמן היה יעיל, אם כי הסיום העלה קצת חששות לקראת סיטי. קליין הוכיח שהוא בהחלט מוכן.
גם וינאלדום ומילנר עשו חימום טוב לקראת אמצע השבוע ומילנר תירגל גם בעיטות למסגרת.
בהתקפה נוכחנו שסולנקה ואינגס הם חבר'ה נחמדים, אבל הם בטח לא שחקני הרכב, וגם לא יהיו כנראה ואני מניח שאינגס בודאות לא ימשיך בקבוצה. מגיע או לא מגיע, הוא פשוט לא מספיק טוב.
המחזה המרהיב של המשחק – קלאבן דוהר להתקפה מתפרצת במסגרת תפקידו כמגן שמאלי…
ביום שלישי זה כבר יהיה משהו אחר לגמרי.
ומה הביטלס היו אומרים על זה?
כנראה שגם הם היו מזהים את המצב הגופני והמנטלי של רוב השחקנים –
I'm so tired, I don't know what to do
