הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול, ונכתב במהלך המשחק מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד.
השנה ביקשו הביטלס להצטרף גם לצוות הבלוג ואני הסכמתי.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה.
למה אני עושה סיכום עכשיו, לפני המשחק האחרון של העונה?
קודם כל מכיוון שבימים הקרובים, לפני גמר הצ'מפיונס ואחריו, כולנו נתעסק אך ורק בו.
ובעיקר מכיוון שבניגוד לריאל ורונאלדו, שסיפור העונה הזו עבורם תלוי בתוצאות משחק הגמר, עבור ליברפול וקלופ משחק הגמר הוא חשוב, אבל לא העיקר. הפסד לא יכתיר את העונה הזו ככישלון וניצחון רק יתן חותמת נוספת על עונה מוצלחת.
מאחר וכולנו אוהבים לקפוץ ישר למסקנות, אז אני אתחיל בכך שהעונה הזו היא הצלחה.
בזכות העקביות בשיטה, בזכות הבטחת המקום בצ'מפיונס עונה שניה ברציפות למרות עומס משחקים גדול יותר, בזכות ההתקדמות של שחקנים רבים, בזכות ההופעה בגמר הצ'מפיונס ובעיקר בזכות כדורגל מלהיב ומהנה שנתן לנו העונה הרבה חוויות.
במשרד שלי תלוי כובע מנייר שאותו אני אמור לאכול בפעמים, המועטות כמובן, שבהן אני טועה. אני מודה שביחס לקלופ טעיתי, אם כי לא לגמרי, מכיוון שלא הייתי סגור לגביו. בחלק מהעונה הקודמת וגם בתחילת העונה הנוכחית פיקפקתי לגבי ההתאמה שלו לליגה האנגלית והיכולת שלו לתרגם את השיטה שהצליחה בגרמניה להצלחה גם בפרמייר ליג. כרגע נראה שהוא הצליח.
קלופ הגיע לסגל וביחוד להרכב ראשון שכוללים ברובם שחקנים שהוא הביא. למעט לוברן, הנדרסון, מילנר ופירמינו, כל שאר שחקני ההרכב הגיעו לקבוצה בעידן קלופ. אמנם הפציעות של קליין ומורנו הכריחו אותו לזרוק למגרש את טרנט ורוברטסון, אולם אני מניח שהמהלך היה מתרחש לכל המאוחר בתחילת העונה הבאה.
המכירה של קוטיניו לברצלונה, שנעשתה לדעתי בעיקר משיקולים כלכליים, התבררה כמוצלחת גם מבחינה טקטית. קוטיניו שיחק בעיקר בצד שמאל ואני מניח שקלופ ציפה שעזיבתו תשחרר שטחים למאנה, כפי שאכן קרה, אולם קשה לי להאמין שאפילו בחלומותיו הורודים הוא ציפה לכזו פריחה של מילנר ורוברטסון שמשחקים באותו אגף, ונהנו גם הם מהשטח שהתפנה.
הקבוצה שידרגה משמעותית את משחק הלחץ, שאיכותו משתפרת ככל שהשחקנים משכללים את הבנת השיטה, את קריאת המשחק ואת היכולת שלהם לבצע פעולות לחץ ותנועה נכונות באופן אינסטינטקטיבי. זה כמובן לא מזיק שיש לך שחקנים עם חוכמת משחק גבוהה כמו פירמינו ושלישיית הקישור (הנדרסון, וינאלדום ומילנר).
אם בעונה שעברה הקבוצה הצליחה מאוד נגד היריבות בצמרת ופחות נגד קבוצות התחתית, הרי השנה התהפכה המגמה והקבוצה נוצחה רק פעם אחת ע"י אחת מהקבוצות ה"קטנות". מעבר לעבודה הטקטית, אני חושב שההצלחה הגדולה ביותר של קלופ העונה היתה ביציאה מהמשבר של תחילת העונה שהגיע לשיאו בתבוסה 4-1 לטוטנהאם באמצע אוקטובר, שישה שבועות אחרי החמישייה שספגנו מול סיטי. בארבעה מתוך חמשת המשחקים אחרי טוטנהאם הקבוצה ניצחה ובכולם היא כבשה יותר משלושה שערים.
השינוי הזה היה בעיקרו מנטלי, אבל נבע גם משיפור במשחק ההגנה, שהתחיל עוד לפני הגעתו של וירג'יל, והלך והתחזק איתו ועם כניסתו של קריוס לשער. הקבוצה ספגה בליגה, אחרי טוטנהאם, 22 שערים ב-29 משחקים, הכמות הנמוכה ביותר מבין כל הקבוצות בפרק הזמן הזה.
ההתייצבות ההגנתית נבעה גם מהשינויים הפרסונליים, גם מהשיפור בטיפול במצבים נייחים וגם מתמיכה טובה יותר של הקישור, שנבעה מהבנה טובה יותר של השיטה ולדעתי גם ממיקום נסוג יותר על המגרש (לפחות על פי מראה עיני וכמסקנה הגיונית של קלופ מהעונה שעברה).
קלופ השתמש ברוטציה של חמישה שחקני קישור, שארבעה מהם, למעט צ'אן, נתנו עונת שיא והוכיחו שיפור מהותי לעומת העונה הקודמת. הנעת הכדור שלהם, לרוחב ולעומק, היתה יותר מהירה ויותר יעילה ומתואמת עם החלוצים.
ההתקפה היתה מדהימה. נקודה.
אחרי חבלי הלידה בתחילת העונה, בעקבות הרכישה של סלאח והמעבר של מאנה לאגף שמאל, השלישייה הזו פשוט לא נחה לרגע. זכינו לעונה ענקית של פירמינו, בכל הפרמטרים של המשחק, ולשבירת שיאים של סלאח עם שערים מרהיבים ויכולת אישית נפלאה. הם מבינים אחד את השני ואת השלישי מצויין ויש להם טכניקה נפלאה, מהירות עצומה ותנועה ללא כדור ללא הפסקה, שמאפשרת להם להגיע לשטחים ריקים ולמצבי הבקעה נהדרים.
היו העונה לא מעט משחקים מלהיבים עם כדורגל יצירתי, כמו הניצחון בליגה על סיטי, הרביעייה מול ארסנל, השביעיות בצ'מפיונס והחמישייה מול רומא.
לטעמי, המשחק החשוב ביותר והמרגש ביותר היה הניצחון ברבע הגמר על סיטי, שכלל תצוגה התקפית נהדרת בחצי הראשון, וטקטיקה הגנתית יעילה בחצי השני, מול קבוצה היסטורית, בשלב מכריע. התצוגה של הקהל ביציעים יחד עם האוירה הנהדרת ברחובות לפני המשחק החזירו מחדש את ה"כח של אנפילד" לתודעה.
מה הלאה?
הסגל של הקבוצה קצר והיא חייבת להתחזק בכל המערכים, וזה לא חשוב מהיכן, רכש או שחקני בית.
קלופ כבר יודע על מי הוא יכול לסמוך גם מקצועית וגם פיזית. מי משחק את השיטה הכי טוב ומי נוטה להיפצע:
הגנה – חייבים עוד בלם יציב לרוטציה לצד וירג'יל ולוברן, מאחר ומאטיפ לא סיפק את הסחורה, ומגן שמאלי כגיבוי לרוברטסון. זה בהנחה שגומז וקליין נשארים.
אם לא מביאים את דה חאה או קורטואה, קריוס ראוי להמשיך בשער במידה ולא יפשל בגמר.
קישור – החוליה הקריטית לטיפול בפגרה, לאור העזיבה של צ'אן, הפציעה של אוקס ומאחר ולדעתי הנדרסון ומילנר לא יוכלו לתת עוד עונה מושלמת כזו.
חוץ מקייטה, שיתרום בעיקר בצד ההתקפי, הקבוצה זקוקה לקשר אמצע דומיננטי עם אוריינטציה הגנתית.
התקפה – קלופ חייב להוסיף עומק התקפי מכל סוג שהוא, כדי לתת מנוחה לשלושת המוסקיטרים שמגיעים לקו הסיום סחוטים לחלוטין וזה עוד לפני המונדיאל. אינגס וסולנקה יכולים להיות גלגל חמישי ברוטציה ולא יותר.
שורה תחתונה:
קלופ החזיר את הבאזז, ההתלהבות והעניין בקבוצה וביחוד את התקווה שניתן לשוב ולהיות חלק מחבורת העילית המצומצמת באנגליה ובאירופה. הדרישות הספציפיות של קלופ, יחד עם ניהול אמריקאי שמקדש שפיות כלכלית, ימשיכו להכתיב מדיניות רכש שפויה ובררנית. אנחנו לא נראה רכישות של שמות במחירים דימיוניים, אלא רק של שחקנים שיתאימו בול לקלופ.
הסגל די יציב ואני מניח שהתנועה פנימה והחוצה תהיה בסדר גודל של 5-6 שחקנים לכל כיוון.
אם הקבוצה תציג כדורגל דומה בעונה הבאה – דיינו.
אם בנוסף נצליח גם לזכות באליפות – די, דיינו.
בכל זאת מילה לקראת הגמר – נראה שהקבוצה חזרה לחיים עם שמחת חיים בניצחון על ברייטון, והמנוחה עד הגמר הגיעה בדיוק בזמן. אמנם הגישה הפסימית הצליחה לי עד עכשיו, אבל הפעם אני אופטימי.
ומה הביטלס היו אומרים על העונה הזו?
אני חושב שהשיר "all together now" הוא הכי מתאים בגלל השם שלו והרוח המשוחררת, השמחה והעליזה שלו.
