הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול העונה, קצת ברצינות, מעט בהומור ומהזווית האישית.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה, ועם האוהדים השרופים הסליחה.
מרבית הפוסטים נכתבים במהלך המשחק עצמו, או מעט אחריו.
לפני המשחק:
זהו, העונה עוד מעט נגמרת. הרבה משחקים שהיו בהם המון רגעים יפים, שערים ומבצעים מבריקים, אבל גם לא מעט דקות משעממות, קטעים מעצבנים ואכזבות.
כן צ'מפיונס או לא צ'מפיונס, השאלה העיקרית שאנחנו שואלים את עצמנו היא האם הקבוצה התקדמה השנה? האם קלופ צעד עם הקבוצה מספר צעדים קדימה והביא אותה קרוב יותר לזכיה בתואר האליפות באנגליה, שזו לטעמי המטרה העיקרית בעונה הבאה.
לטעמי התשובה היא כן ולא. כן התקדמנו, לא מספיק. כן מול הגדולות, לא מול הקטנות.
הקבוצה דיברה העונה הרבה יותר קלופית, כלומר ניסיון ללחץ גבוה ומשחק מהיר, מאשר בעונה הקודמת. לפחות במחצית הראשונה של העונה נראה היה שהשחקנים מצליחים להגשים את החזון ומשלבים יעילות עם יופי, נצחונות עם סטייל וריצה לאליפות נראתה אפשרית. עד שהגיע חג המולד ואיתו פציעות (עומס?), אליפות אפריקה (מאנה איננו) ויריבות שהתחילו לעשות שיעורי בית, כך שאחוזי ההצלחה ירדו משמעותית וצ'לסי הלכה והתרחקה וגם הגב של טוטנהאם הלך ונעלם.
הקבוצה השיגה תוצאות נפלאות נגד מרבית קבוצות הצמרת, אבל התקשתה מאוד מול קבוצות שהתגוננו עם הרבה שחקנים, ויתרו על החזקת כדור וצמצמו את המרחבים הפתוחים במחצית המגרש שלהן. נגדן ליורגן והקלופים (רעיון לטור של שנה הבאה) פשוט לא היו פתרונות והקבוצה בד"כ נגררה למשחק מסירות רוחב משעמם וחסר יעילות. רק לקראת סיום העונה נראה היה שקלופ מנסה לצמצם את החזקת הכדור כדי לפתוח יותר שטחים, ואכן הקבוצה השיגה רצף של נצחונות על קבוצות החלק התחתון של הטבלה.
כמו שכתבתי כאן בעבר, יש לי תחושה שההכנה המנטלית של הקבוצה למשחקים נגד ה"קטנות" היתה לקויה ונראה היה שהמוטיבציה והמחוייבות של השחקנים לא מספיקה. את הגדולות קירקסנו ונגד הקטנות קרסנו.
קלופ עשה רכש מאוד ממוקד לפני העונה ולזכותו יאמר שכל השחקנים ששילב בהרכב הפותח היו בעלי השפעה על הקבוצה וביחוד מאנה שהיה הבולט העונה. גם וינאלדום ומאטיפ שמרו על יציבות בהרכב הפותח והרימו תרומה יפה למאמץ הקבוצתי. בקיץ הקרוב הוא יהיה חייב לבצע מהלך הצטיידות נוסף כי הסגל הנוכחי קצר מדי ואינו מספיק טוב ולא נראה שהשחקנים הצעירים שקיבלו הזדמנות השנה בשלים להופיע בהרכב הראשון באופן קבוע.
לדעתי קלופ צריך לצרף לפחות שניים או אפילו שלושה שחקני הגנה (מצטער מילנר, אוהבים אותך, אבל…) מאחר וההגנה ספגה העונה לא מעט שערים מיותרים ולא תרמה מספיק בחלק ההתקפי. בנוסף, קלופ חייב להחתים קשר דומיננטי עם אוריינטציה הגנתית ולפחות חלוץ איכותי אחד, כי קוטיניו שביר, סטארידג' (אם ישאר) שביר מאוד ואוריגי עדיין לא שם. בעונה עם אירופה הסגל חייב להתרחב וכך גם הרוטציה.
כשאני חושב שוב על נושא ההתקדמות אז בהחלט אפשר לזקוף לזכותו של קלופ את העובדה שלא מעט שחקנים השתפרו העונה, חלקם מתחילתה, כמו לאלנה, פירמינו וקוטיניו וחלקם במהלכה, כמו מיניולה וצ'אן.
פינת הקלישאה של קלופ:
"אנחנו פרוייקט מעניין. הקבוצה נמצאת במצב רוח טוב יותר לעומת העונה שעברה וכולם יכולים לראות זאת"
"זה לא הגיוני ששחקן יבחר בקבוצה מסויימת רק בגלל שהיא משחקת בליגת האלופות. מה שחשוב זה הכיוון וההתקדמות של המועדון" (יורגן מכין את הקרקע לאכזבה של הרגע האחרון, או שהוא קרא את הטורים שלי נגד השתתפות בצ'מפיונס?).
המשחק:
מישהו חשב שזה יהיה אחרת?
מסתובבים סביב השער של בורו כל המחצית, בלי ממש לאיים עליו.
התקפת לב בינונית עד קשה שעושה לנו לוברן בצד השני.
בסוף סטארידג', החלוץ הטוב ביותר שלנו, בועט באופן מושלם בדיוק לנקודה שהשוער לא יכול להגיע אליה. עצור, זה לא סטארידג', זה וינאלדום ששוב מבקיע שער מכריע בבית. הללויה.
אם מישהו היה מודד את פעימות הלב של קלופ באותה שניה אני מניח שהוא היה מוצא אותו במאתיים לפחות.
הפסימיסטים שבינינו ואני ביניהם, חיכו לשיוויון הבלתי נמנע, כנראה ממצב נייח, אלא שדווקא קוטיניו הבקיע מבעיטה חופשית (פעם קראו לזה – מכת עונשין והיום זה לא פוליטיקלי קורקט) ואפילו אני כבר לא חשבתי שנפספס הפעם את הניצחון.
חמש דקות עוברות ולאלנה מגביה לרחבה, נוגח בעצמו את הריבאונד ומיד מקבל מסירה שמיועדת לקליין בשביל להבקיע את השלישי. קלופ כבר במאתיים וחמישים.
שורה תחתונה:
הקבוצה חוזרת לצ'מפיונס ועושה את זה בסטייל עם שני ניצחונות ושבעה שערים תוך שבוע.
אני מקווה שאני טועה וההשתתפות בשתי המסגרות הללו לא תפגע בקבוצה בעונה הבאה.
העונה הזו מסתיימת באופטימיות ועם תקווה וכמו תמיד בספורט יש את העונה הבאה, וזו תהיה עונת המבחן של קלופ. הפעם הוא יהיה חייב להביא תוצאות.
אסיים בנימה אישית –
זו השנה השניה שבה אני כותב כמעט כל שבוע על ליברפול. בעונה שעברה נשברתי בשליש האחרון כשהקבוצה התחילה לאט לאט לשקוע. השנה שיניתי את שם הטור והבטחתי לעצמי שלשם שינוי גם אעמוד במשימה שלקחתי על עצמי. לא היה לי קל לכתוב שבוע אחר שבוע, ביחוד כשיש חודשים כמו ינואר בהם הקבוצה מגמגמת ומאכזבת, ולכן גם אני מגיע לקו הסיום קצת מותש, אם כי לא כמו השחקנים שרצו במצוות הקלופ מעל עשרה קילומטר כל משחק וחטפו מכות ובעיטות מכל מיני נגרים אנגלים שמסתובבים בליגה הזו.
בסך הכל זו היתה עונה מהנה עם הרבה רגעי כדורגל נהדרים ושבעים ושמונה שערים.
תמונת הסיום שלי היא השחקנים ובני משפחותיהם שמסתובבים על הדשא לצלילי "you never walk alone".
זה יפה ומרגש וממש נראה כמו הכדורגל של פעם, וכמו ששלמה ארצי אומר:
"אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר…"
