הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול, ונכתב במהלך המשחק מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד.
השנה ביקשו הביטלס להצטרף גם לצוות הבלוג ואני הסכמתי.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה.
לפני המשחק:
מה בסך הכל אנחנו מבקשים?
דברים פשוטים – נקודה אחת ואפס פצועים.
פינת הקלישאה של קלופ:
יורגן מדבר על הסיבות למאזן ביתי ללא הפסדים העונה –
"אופי, מנטליות, קשיחות. אנחנו נהנים לעבוד ביחד. האוירה בחדר ההלבשה מצויינת. הכל בדיוק כמו שצריך. אנחנו מצליחים בליגה קשה, וזה ממש cool…. תוכנית המשחק שלנו ברורה ואנחנו מבצעים אותה רוב הזמן" (תהרגו אותי, אבל לא הצלחתי להבין מה ההבדל בין משחק בית למשחק חוץ. לקלופ הפיתרונים).
המשחק:
מאחר והמטרה הבסיסית שלנו היא לא לספוג, קלופ עולה עם מערך סופר התקפי. במחשבה שניה, סולנקה אמנם מוגדר חלוץ ומבלה את רוב זמנו בחלק המגרש של היריב, אבל התפוקה שלו בצד ההתקפי די אפסית. במחשבה שלישית, היא פשוט אפס, כך שמדובר במערך רגיל. בעצם, מאחר ומילנר או אוקס הבקיעו הרבה יותר מסולנקה מדובר בעצם במערך הגנתי משהו.
בדקה השישית, בין שתי נגיעות יד של שחקני ברייטון, אנחנו זוכים למחזה נדיר – בעיטה של הנדרסון לשער מחוץ לרחבה. סימן למדריד?
ברייטון משתדלת לא לעבור את החצי, ואנחנו תוקפים בחצי קלאץ' ובזהירות, ובעיקר דרך אגף ימין, אלא ששם ארנולד לא מדוייק, וגם מאנה שמחמיץ לבד לבד מול השוער. פירמינו כמעט פירק את השער מרוב עצבים על האנוכיות של מאנה.
ארנולד זוכה לגאולה ומחילה בפריצה נהדרת דרך המרכז, והמסירה המדוייקת של סולנקה מסתיימת בבעיטה שטוחה ומדוייקת לפינה. 0-1.
השער הזה מעיר את הקבוצה והלחץ על הגנת ברייטון מזכיר את הצ'מפיונס באינטנסיביות שלו. מאנה ממשיך להיות בצד הלא נכון של ההחלטות, עם פירגון, אמנם הומני וראוי, לסלאח במקום בעיטה ואח"כ בעיטה במקום מסירה.
גם פירמינו בועט פעמיים לשמיים ובמקום להוביל בשלושה שערים לפחות, היתרון נשאר מינימלי, עד שלוברן מנתר לשמיים ונוגח לרשת. 0-2 ואהבתי לראות את הפירגון מכל הלב והחיוך הגדול של וירג'יל.
מחצית ראשונה חד צדדית, חד כיוונית ועם יתרון חד חד ערכי של האדומים. ביחד עם הפיגור של צ'לסי אפשר לסמן וי גדול. בינתיים, זו הרי ליברפול.
במסגרת שיחת המסדרון היומית על ליברפול עם נמרוד הוא הבטיח לי שלושער קליל עד הדקה הארבעים בעוד אני הלכתי על תיקו מאופס זהיר.
נמרוד התנצל בהפסקה על הפיספוס ואני החלטתי לא להציק לו בנושא וטוב שכך, כי סולנקה החליט לעזור לו עם שער שלישי מרהיב.
ניוקאסל המשיכה לחורר את הרשת של צלסי ועל הדשא באנפילד התפתח משחק אימון חביב ודי מיותר, כשכל תאקל או גליץ' של שחקני ברייטון נראה כמו מתכון לאסון או מינימום פציעה פוטנציאלית.
השדרנים הבריטיים הרגישו כמו במשחק קריקט מנומנם וניסו להעיר את הצופים ולייצר עניין במאבק על מלכות השערים בין קיין וסלאח. כל פעם שברייטון ניסתה לעבור את החצי וינאלדום לקח להם את הכדור ושמונה דקות לסיום הגיע הרגע שכולם חיכו לו, סטנדינג אוביישן לפירמינו וסלאח.
לפחות אצלי האופציה של נמנום מול המסך במחצית השניה עדיפה על שטיפת כלים וכשרוברטסון הבקיע את השער הראשון שלו זה גם הוכיח את עצמו, כי החיוך שלי היה גדול כמעט כמו החיוך שלו.
שורה תחתונה:
ניצחון קליל ומקום בצ'מפיונס גם בעונה הבאה, שנה שניה ברציפות.
משחק יעיל וניצחון ללא נפגעים. מה עוד נבקש מאיתך, מכורה.
כנראה שהזיכרונות היחידים מהמשחק הזה יהיו שערי הבכורה של סולנקה ורובו והצעד האחרון בדרך של סלאח לתואר מלך השערים.
הקבוצה שומרת על מאזן ביתי מדהים ללא הפסדים ומסיימת את הליגה עם ביטחון לקראת קייב.
יוצאים עכשיו לשבועיים של ניתוחים, פרשנויות, תחזיות וספקולציות לקראת הגמר.
ומה הביטלס היו אומרים על זה?
אני חושב שהביטוי "come together" יהיה סיכום ראוי לעונה.
