הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול, ונכתב במהלך המשחק מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד.
השנה ביקשו הביטלס להצטרף גם לצוות הבלוג ואני הסכמתי.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה.
לפני המשחק:
בזמן שכולם מדברים על "שובו של הרפא" אנחנו צריכים לדבר על "שובו של הרווח".
המועדון פירסם השבוע את הדו"חות הכספיים לשנה שהסתיימה בחודש מאי 2017, והוא דיווח על רווח בסך 39 מיליון פאונד, לעומת הפסד בסך 21 מיליון פאונד בשנה הקודמת. במונחים של חברה כלכלית/עסקית מדובר על מהפך עצום, שבהנחה שהמגמה תישמר יאפשר לבעלים להמשיך ולהשקיע ברכש ובמתקנים. בכדורגל המודרני קבוצה, שאינה מסובסדת על ידי שייחים או אוליגרכים, לא תוכל להצליח אם היא לא תרוויח או לפחות תהיה מאוזנת, ובראיה לטווח ארוך זו לדעתי הדרך הנכונה כי שייחים ואוליגרכים היום נמצאים ומחרתיים אולי לא. מאחר והבעלים הם אמריקאיים אין שום סיכוי שהם ינהלו את המועדון באופן לא רווחי.
עוד קצת נתונים מעניינים:
הקבוצה הגדילה את ההכנסות מכל שלושת גורמי ההכנסה העיקריים – מדיה ותקשורת, חסויות והכנסות מהמשחקים.
המועדון מעסיק כ-700 עובדים.
סה"כ ההשקעה הצפויה במתקנים (איצטדיון וסביבתו ומתקן אימונים חדש) אמורה לעלות על 200 מיליון פאונד.
פינת הקלישאה של קלופ:
"אמרתי אחרי הניצחון על ווסטהאם שאני רוצה לראות את השחקנים כועסים. אני רוצה להסביר שלא התכוונתי שאני מצפה מהם להיות נטולי שמחה, אושר וסיפוק בבית ובעבודה. התייחסתי בעיקר לגישה שאני מצפה מהם בעבודה ובמשחקים. אני רואה חשיבות עצומה באגרסיביות במובן החיובי שלה" (יורגן משחק אותה אלון גל).
המשחק:
העובדה שאחוזי ההצלחה של ניוקאסל באנפילד שווים לסיכוי שקבוצה של רפא בניטז תשחק במערך התקפי אינה אמורה להרגיע אוהד מסור באשר הוא. נהפוך הוא.
העובדה שכולם מפמפמים לנו את זה לפני המשחק רק מעלה את מפלס החרדה של אותו אוהד מסור.
העובדה שבניטז לא הפסיד עדיין לליברפול היא בהחלט סיבה לחרדה.
קלופ פותח עם כובע צמר על ראשו, פריט לבוש שאני לא זוכר אצלו. יכול להיות שהוא מצונן?
לפי הפתיחה נראה שגם החבר'ה על המגרש קצת מצוננים. אמנם הנעת הכדור מצד לצד היא די טובה, אבל היא לא מביאה לשום סיכון של השער, והאוהד המסור מתנחם בעובדה שהקבוצה מקבלת ציון טוב במדעי הסבלנות.
האקסיומה המקובלת היא שהקבוצות שמתמודדות מול ליברפול מחפשות מצבים נייחים כדי לכבוש. ברוב המחצית הראשונה נראה היה שזה הסיכוי הכי טוב של ליברפול לכבוש מול אוטובוס הקומותיים של בניטז, עד הדקה ה 39 – חטיפה של אוקס, דהירה במרכז, אסיסט לסלאח…
אקסיומה נוספת היא ששוערים לא מביאים לליברפול ניצחונות, לפחות לא מאז המופע של יז'י דודק באיסטנבול. יכול להיות שקריוס ישנה את האקסיומה הזו? ההצלה הנפלאה דקה להפסקה עושה רושם שאולי (טפו, טפו, טפו…).
סטטיסטיקה מעניינת במחצית הראשונה: כל הבעיטות של האדומים היו מתוך הרחבה וכל הבעיטות של הזברות היו מחוץ לרחבה.
אם יש משהו שנשגב מבינתי זו העובדה שמתוך חמישים אלף איש שנמצאים באיצטדיון, דווקא השופטים הם אלה שלא רואים שהיה פנדל.
תוך כדי שאני כותב שבפתיחת המחצית השניה ליברפול לא מרוכזת ולא מדוייקת, מאנה מתחיל מהלך במרכז המגרש, דוהר קדימה, חותך למרכז ומקבל אסיסט נהדר מפירמינו. הלוואי עלינו עוד הרבה מהלכים לא מדוייקים כאלה. 0-2.
עכשיו המשחק נראה ממש גמור ואפילו האוהד המסור שהוא פסימיסט מלידה, מבוהל ואחוז חרדות לא רואה אופציה להפסד. הוא כן רואה אופציה לפציעה (טפו, טפו, טפו…).
ליברפול נראית די זחוחה, ניוקאסל עושה קולות של "כאילו התקפה" והרמה לאט לאט יורדת והמשחק מתגלגל לו מנומנם לקראת סיומו. הנמנום שלי מופרע קמעא כששוב השופטים מפספסים פנדל, והפעם בצדק, כי הוא לטובת ניוקאסל.
מי שמתעורר בחמש הדקות האחרונות לסידרה של ספרינטים שנגמרים ב"כמעט פנדל ואדום" הוא כמובן סלאח הבלתי נגמר.
שורה תחתונה:
ניצחון שהוא לא יותר מעוד פרק קטן וזניח בהיסטוריה של ליברפול ועוד פרק חשוב בעונה ההיסטורית של סלאח.
הקבוצה אולי היתה קצת מצוננת, אבל עשתה בדיוק את מה שהיה שצריך לעשות כדי לנצח.
משחק סולידי ויעיל של ההגנה, אם כי ניוקאסל לא ממש ניסתה.
שליטה מלאה של הקישור במרכז המגרש בזכות תנועה ללא הפסקה ולמקומות הנכונים של אוקס והנדרסון.
אי אפשר לדרוש יותר מההתקפה אם שלושת חבריה מעורבים בשערים, בבישול ובהבקעות.
קריוס, כבר אמרנו? בפעם היחידה שהיינו צריכים אותו הוא היה שם.
כרגיל העונה, ובניגוד מוחלט לעונה שעברה, הקבוצה מצליחה לפרוץ בונקרים ולהשיג נקודות מול קבוצות התחתית.
אולי זה הסבלנות. אולי זה הביטחון העצמי. אולי זו העובדה שיש פחות הגבהות וקרוסים סתמיים ואולי קלופ באמת מבין יותר את הפרמייר ליג, ואולי זה כל הסיבות ביחד.
מה שבטוח זה שהקבוצה נכנסת לחלק האחרון של העונה בתנופה אדירה ובאופטימיות גבוהה.
אז שרשרת הכשלונות של ניוקאסל המשיכה ושרשרת ההצלחות של בניטז נגמרה ועכשיו נשאר רק לשכנע את קלופ לתת לכל המחליפים לשחק מול פורטו כדי שלא נחטוף פציעות מיותרות.
ומה הביטלס היו אומרים על זה?
עוד יום אחד בחיים…
