הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול, ונכתב במהלך המשחק מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד.
השנה ביקשו הביטלס להצטרף גם לצוות הבלוג ואני הסכמתי.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה.
לפני המשחק:
השבוע לא ממש חשבתי על המשחק. למה לי להטריח את עצמי בניתוחי כל המערכים האפשריים של ריאל, כשיש כל בוקר פלייאוף NBA מרתק. בשביל מה הבאנו את קלופ?
בכל זאת שלושה מפתחות: אגפים, מצבים נייחים וספסל.
מה שכן רץ לי בראש זה שבשבוע שבו הפועל חדרה עולה ליגה ויוסטון מנצחת בגולדן סטייט, למרות שהארדן קולע אפס שלשות ממאה ניסיונות, זה רק הגיוני שהאנדרדוג (כן, גם אני כאוהד מבין שזה הסטטוס שלנו במשחק) ינצח.
מנגד, אנחנו בעונת כדורגל אירופאי כל כך בנאלית וצפויה שזה ברור שהפייבוריטית העשירה תנצח.
אוף, איזה כאב ראש, יאללה שיתחיל כבר.
הדבר היחיד שערוץ הספורט עושה די טוב זה פרומואים. השבוע הם חפרו לנו חזק עם שירי הביטלס מתוך "abbey road". יש לי תחושה שהרבה שורות מהתקליט הזה יתאימו לגמר.
פינת הקלישאה של קלופ:
"יש קבוצות שעושות דברים טוב יותר מאיתנו, אבל אנחנו בגמר והן לא" (כן, כן, גם קלופ יודע לעקוץ. בקטנה, עם חיוך, אבל יודע).
המשחק:
ליברפול פותחת בטירוף האופייני וחוטפת כל כדור אפשרי, אלא שתמיד חסר סנטימטר למסירה המושלמת או לבעיטה המדוייקת. ככה זה ברמות האלה, הכל חייב להיות מושלם.
אני בתחושה שריאל בסדר עם זה. בוא ניתן להם להשתולל בהתחלה, עד שיתעייפו ואולי יטעו. בדקה ה 15 רוברטסון מנסה לחטוף כדור באמצע המגרש וזה נגמר בבעיטה של רונאלדו מעל השער.
אבל לא אחד כמו רובו ישבר מאיזה טעות קטנה במשחק כזה זניח. שש דקות אח"כ הוא עושה דאבל פס נהדר עם מאנה שנגמר בהצלה נהדרת של נאבאס אחרי בעיטה של טרנט. שני המגינים עושים התקפה. ככה נראית קבוצה בחלום של קלופ.
ואז סלאח…
למישהו יש ספק שראמוס תפס לו את היד עם כוונה רעה? (?Didn't anybody see).
אני מיד נזכרתי בפציעה דומה של קווין לאב לפני שלוש שנים. מזה לא חוזרים לשחק.
כל המשחק השתנה.
אני לא יודע אם זו היתה הוראה של קלופ, ההלם של הקבוצה מפציעתו של הנסיך או שזה פשוט קרה מעצמו, אבל הקבוצה ירדה אחורה והפסיקה ללחוץ בחצי של ריאל.
וריאל? היא התחילה לשחק. הקישור הלבן השתלט על העסק, איסקו דילג מימין לשמאל ולהיפך, בנזמה פתח שמאלה ורונאלדו קיבל שטח במרכז. ריאל התקרבה והתקרבה, ולמזלינו בנזמה התקרב קצת יותר מדי לשער וההדיפה הנהדרת של קריוס הסתיימה רק בנבדל.
דקה להפסקה, מרסלו מוכיח שיש ספורטאים בריאל עם ברכה לטרנט על עצירה יפה.
מחצית ראשונה מרתקת מבחינה טקטית, דרמטית מבחינה רגשית ובלי הרבה התרגשות ספורטיבית (רק בעיטה אחת למסגרת מכל צד) . המחצית השנייה היא מבחן אדיר ליכולת ניהול המשחק של קלופ, שיהיה חייב להתאים מערך להרכב החדש שלו ולחשוב איך הוא מייצר התקפה. אם קודם היינו אנדרדוג, אז עכשיו אנחנו עוד יותר.
קלופ שידרג את הקבוצה מהבחינה הטקטית, אבל מתי הם ילמדו לא לטעות ליד השער?
המשקוף עוד הציל אותנו מהבעיטה של איסקו אחרי הרחקה רעה של לאלנה, אבל כל המאמצים של הקורה לעצור את הדרדלה של בנזמה לא הספיקו. 1-0 ואף מילה על קריוס.
כל הפרקים של ספר איוב בגירסת קלופ עברו לי בראש. גם הודיני לא יכול לצאת ממבוך כזה. הודיני אולי לא, אבל מאנה כן יכול לכבוש מנגיחה של לוברן. 1-1 מארץ האגדות האדומות. אשכרה, תוך ארבע דקות יצאנו מהביצה (Little darling, the smiles returning to the faces).
ליברפול, שלפני השער נראתה גמורה ושפופה, נראתה אחריו כאילו התחילה מחדש את המשחק, עם לחץ אגרסיבי על כל המגרש. כל לבן קיבל מיד שחקן אדום בפנים והייתי בטוח שגם כרטיס אדום יגיע.
ריאל מורידה קצת את הראש, מחכה שהסערה תעבור, ובינתיים שולחת את בייל למגרש, ואת מרסלו לאגף, כדי שיגביה לרחבה, כי יש סיכוי של מאה אחוז שבייל יעשה "רונלאדו/זידאן" וישים מספרת ישר לחיבורים. אפילו אישתי צעקה וואו. 2-1 (He roller-coaster, he got early warning).
מהבור הזה גם מאנה לא יוציא אותנו.
ריאל משתלטת לחלוטין על המשחק, רובו מציל שער בטוח של כריסטיאנו ומאנה בכל זאת מנסה עוד לצאת מהבור, אבל הקורה נשארת במקום ומסרבת לעזור לנו, למרות שמגיע לנו.
ואז שוב בייל ועוד פעם קריוס… (Golden slumbers fill your eyes*)
שורה תחתונה:
הפסד עם רגשות מעורבים.
מצד אחד השחקנים עשו את המקסימום והפסידו בגלל סוג של כח עליון, ומצד שני יכולנו בהחלט להשיג יותר.
הפסד כל כך אופייני לליברפול ולקלופ. לא סתם הפסד במשחק שבו היית פחות טוב, אלא הפסד אמוציונלי שאין דומה לו. בדיוק כמו ה"נס באיסטנבול". משחק שאי אפשר יהיה לשכוח אותו, לא בגלל הכדורגל, אלא בגלל כל מה שקרה בו.
קלופ הכין את הקבוצה מצויין והשליטה במגרש היתה שלנו עד הפציעה של סלאח. שלטנו אבל אסור לשכוח שכמעט לא הגענו למצבי הבקעה.
אחרי הפציעה זה כבר היה סיפור חדש, והיתרון האיכותי של ריאל היה ברור לחלוטין. יתכן שקלופ היה יכול לשנות משהו טקטית ואולי אם היה לנו את בובאץ' לידו זה היה עוזר, אבל לעולם לא נדע. פתיחת המחצית השניה היתה כולה לבנה, והשער היה באוויר עם או בלי העזרה של קריוס.
דווקא לטעמי אחרי השיוויון היה מקום לרדת אחורה ולהתבנקר קצת כי הבדלי הרמות היו כבר ברורים בשלב הזה. לא בטוח שזה היה עוזר מול שער העשור של בייל, אבל עוד שחקן אחד ברחבה לא היה מזיק ואולי היה מונע אותו.
אחר כך זה כבר היה לפרוטוקול.
קלופ הוציא מהסגל הזה את המקסימום, אבל הבדלי האיכויות האישיים בין השחקנים היו ברורים וחדים. השחקנים של ריאל פשוט טובים יותר, ויש גבול לפער שטקטיקה ומאמץ יכולים לסגור. הפציעה של סלאח היא אמנם תירוץ לא רע, והטעויות של קריוס הן מה שנזכור בעוד עשר שנים, אבל ריאל פשוט חזקה יותר.
שלושת המפתחות שלי באו לידי ביטוי: הספסל החלש שלנו והספסל העוצמתי של ריאל, שער ממצב נייח ו"שער בייל" שהתחיל ממבצע של מרסלו באגף.
חוץ מבייל לא נזכור אף שחקן שבלט לטובה מעל כולם במשחק הזה. רונאלדו לא השפיע, פירמינו עבד קשה אבל לא בעט למסגרת, ומאנה היה מצוין אלא שזה לא שינה את התוצאה.
שחקני הקישור בשתי הקבוצות התישו אחד את השני, אולם לא תרמו בצד ההתקפי, לשני הצדדים, וזה בסופו של דבר מה שזוכרים.
בגמר הזה שהיה מלא ניגודים ניצח הקפיטליזם את הכדורגל הסוציאליסטי, עיר הבירה האליטיסטית ניצחה את עיר הפועלים והמאמן הווינר שיודע לעשות תמיד את השינוי הנכון במשחקי גמר ניצח את המאמן שתמיד מפסיד במשחקי גמר, ולא חשובה הסיבה.
ומילה אחרונה על קריוס – הטעויות הן אמנם חזות הכל, אבל אסור לשכוח שהיו לו כמה הצלות נהדרות.
האינסטינקט הראשוני שלי היה שהוא לא ימשיך, אלא שלקלופ יש נטייה לתת צ'אנס נוסף לאנשים. אני ממש סקרן לדעת מה הוא יחליט ולמה.
הסיפור האנושי והאישי כאן הוא ענק.
צריך הרבה תעצומות נפש לצאת אל הקהל אחרי המשחק. אני לא הייתי מסוגל לעשות את זה
(boy, you gotta carry that weight, Carry that weight a long time).
ומה הביטלס היו אומרים על זה (חוץ ממה שהם כבר אמרו)?
יש לו מעט שורות של תקווה בתקליט הזה –
Here comes the sun, and I say It's all right
Once there was a way to get back home
Sleep pretty darling, do not cry
And I will sing a lullaby
…And in the end The love you take Is equal to the love you make
* slumbers = בתרגום חופשי, סוג של מעטה או דוק שיש על העיניים כשמתעוררים.
