הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול העונה, מעט ברצינות, קצת בהומור והרבה מהזווית האישית.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה, ועם האוהדים השרופים הסליחה.
הפוסטים נכתבים במהלך המשחק עצמו, או מעט אחריו.
לפני המשחק:
נתחיל עם סוג של וידוי ואולי בעצם סוג של קיטור שהופך למעין התנצלות.
כשהחלטתי לכתוב טור שבועי על ליברפול, היה ברור לי שזה לא יהיה קל, בייחוד אם אני רוצה שהוא יהיה מעניין ומרתק ולא משהו סטנדרטי. התנסיתי בכך קצת בשנה שעברה, אבל אחרי שהקבוצה דעכה והתרחקה מהצמרת גם אני התייאשתי. השנה כבר אין דילמה כזו, כי הקבוצה משחקת כדורגל נפלא, נמצאת בצמרת וכיף לכתוב עליה. למרות זאת עדיין קשה לייצר פוסט איכותי מדי שבוע.
כדי שזה יקרה אני משתדל לחפש חומר על היריבות לפני כל משחק ולנסות למצוא קישורים וחומרים מעניינים שיוסיפו צבע ועניין.
בשבוע שעבר, כתבתי לפני המשחק על פטירתו של לאונרד כהן והייתי די מרוצה מעצמי, אבל אחרי התיקו מול סאותהמפטון, היה לי מאוד קשה למצוא המשך ראוי והפוסט יצא לא משהו. כמו המשחק.
ביום ראשון אמר לי נמרוד, אחד מקוראיי הספורים, שהוא הרגיש שהטקסט היה מאולץ ומאומץ. זה היה קצת מבאס לשמוע למרות שידעתי שהוא צודק.
אז אם רק פעם אחת בשניים עשר משחקים יוצא לי פוסט חלש, זה מאוד משמח אותי.
בכל מקרה אני מתנצל שאיכזבתי, מקווה שזה לא יקרה יותר ומבקש שתגידו לי אם זה הופך למשעמם ומיותר.
התנצלות שניה: השבוע, בגלל הלהבות והאש שבערה מסביבנו לא ממש הצלחתי להתכונן למשחק. נקווה שהשחקנים התכוננו טוב יותר, בכל זאת היה להם שבוע להתאמן בלי הנבחרות המעיקות שהפריעו לפני כן.
פינת הקלישאה:
"מניסיוני כדי להצליח צריך להיות שותף למשהו מיוחד שהוא מעל הקבוצה (team). צריך להיות יחידה (squad)" (קלופ על תקן ד"ר אבשלום קור).
תחושת בטן:
למה נפסיד – כי סנדרלנד מעולם לא ניצחה באנפילד, כי היא ניצחה שניים רצוף בליגה, כי קשה לנשום אויר פסגות, כי ההרכב לא מספיק התקפי וכי לאלנה חסר.
למה ננצח – לא מגיע לנו קצת נחת אחרי השבוע הזה?
בהתחלה התלבטתי, אבל אחרי שזימק התקשר אליי מאוסטרליה, אני משוכנע שננצח 1-3 (למי ששכח – מול ווטפורד הוא התקשר והצלחנו. שבוע שעבר הטלפון נדם…).
המשחק:
פעמיים במחצית השניה מסך המחשב שלי רעד וכמעט נפל.
הפעם הראשונה היתה בדקה ה 62 כשיורגן קלופ הרגיש שהקהל שלו מתחיל לאבד סבלנות ומפסיק לדחוף את הקבוצה קדימה. קלופ נעמד מול היציע והתחיל לנופף בידיים, לשאוג ולדחוף את הקהל קדימה.
קלופ הבין שאם הוא מאבד את תמיכת הקהל הוא יאבד גם את המשחק וזה הצליח לו. הקהל התעורר והתחיל לשיר בטירוף והקבוצה לא התייאשה מחוסר ההצלחה המתמשך להבקיע. אני לא יודע אם המסך רעד מנפנופי הידיים של קלופ או מהשירה האדירה, אבל הוא רעד.
הפעם השניה היתה בדקה ה 75 כשאוריגי כבש בבעיטה מסובבת מקצה הרחבה וזה לא קרה כי צעקתי ישששש.
זה קרה כי אנחת הרווחה שלי היתה חזקה כמו הרוח המזרחית שנשבה אצלנו כל השבוע.
הזכרתי בפתיחה את העונה שעברה והמחצית הראשונה גם הזכירה את העונה שעברה – איטית, עייפה, אנמית ועם התקפה חד גונית ומשעממת.
מפתיחת המחצית השניה אפשר היה להרגיש את רוחות השינוי כששחקני הקישור התקרבו יותר לרחבה ומילנר התחיל לבלות יותר ויותר בקרבת השער. הכדורים עברו ברחבה מצד לצד, אבל בהתקפות המעבר המועטות, כשסנדרלנד כבר הזיזה את שני האוטובוסים מהרחבה, ההחלטות שקיבלו השחקנים לא היו נכונות וההזדמנויות נעלמו.
בזמן פציעות, כשהכניסה של לוקאס והפאניקה הרגילה בדקות הסיום איימו לחרב את הניצחון, הצליח אוריגי, אחרי פעולת הגנה יפה, לשגר את מאנה למירוץ באגף הימני שהסתיים בהכשלה ובפנדל מדוייק של מר 100% מילנר (טפו, טפו, טפו…).
שורה תחתונה:
ניצחון בהפרש של שני שערים, כמו התחזית שלנו, אבל במחיר פציעה של קוטיניו שבמבט ראשון נראית קשה מאוד ועלולה להשבית אותו לתקופה ארוכה.
מצטער, אבל אני מעדיף הפסד על פציעה. איך אומרים בפולנית – העיקר הבריאות.
אנחנו עדיין מתקשים מאוד מאוד ועוד פעם מאוד מול קבוצות שמתגוננות ומתבנקרות.
מאחר וכולנו מאמנים, הייתי מציע לקלופ להוסיף עוד שחקן יצירתי בקישור במקום צ'אן או וינאלדום ולבקש מהשחקנים לבעוט יותר מרחוק, במקום עוד מסירת רוחב.
ונסיים בבקשה הקטנה של זימק לפני המשחק: "מה בסה"כ אנחנו מבקשים , שצ'לסי תבקיע פחות מטוטנהאם…"
ואחרי שבוע כזה באמת שרק נהיה בריאים.
