הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול, ונכתב במהלך המשחק מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד.
השנה ביקשו הביטלס להצטרף גם לצוות הבלוג ואני הסכמתי.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה.
לפני המשחק:
חצי גמר צ'מפיונס באנפילד – כל מילה מיותרת ואסור לספוג.
בכל זאת, שני דברים קטנים שעשו לי טוב השבוע – אינגס מבקיע שער ואין ראוי ממנו, ורומא עושה כבוד להרוגי הילסבורו ועל זה מגיע לה שאפו ענקי.
פינת הקלישאה של קלופ:
יורגן משווה בינו לבין מאמן רומא, מגלה יכולת אבחנה גבוהה וסודות על האוכל החביב עליו –
"שנינו לובשים משקפיים ומתגלחים גרוע. שנינו התחלנו בקבוצות קטנות. שנינו אוהבים כדורגל. יש בינינו דימיון, אבל זה לא מקל עלינו את החיים. אני לא ראוי לאמן באיטליה כי במסעדות אני אוכל רק ספגטי…".
המשחק:
הפתיחה היא בדיוק לפי הספר וכוללת גשם אנגלי אופייני, קהל ליברפולי באקסטזה, קצב מסחרר, מסירות ארוכות כמקובל באנגליה, סגירה איטלקית מדוייקת וקשוחה, גליצ'ים של מילנר בכל מקום במגרש וקוון בלי דגל.
רומא משתלטת על המגרש ומשתמשת בדז'קו כפיבוט שאחראי על חלוקת הכדורים לחברים מסביבו וקולארוב כמעט משיג שער חוץ, שתי דקות אחרי שהוציא החוצה את אוקס.
במשחקים כאלה כשאתה מקבל הזדמנות אתה חייב לנצל אותה, על אחת כמה וכמה אם מאנה וסלאח מקבלים שלוש! שלוש!!! הזדמנויות תוך שתי דקות. יש מישהו שלא מילמל לעצמו שאנחנו עוד עלולים לשלם על זה?
ליברפול נכנסת לטירוף, ואז –
מסי? מי זה מסי? סלאח הוא המלך. מי עוד יכול לסובב ככה כדור ברגל שמאל לחיבורים. וואו.
רומא עוברת למדור נעדרים, לוברן נוגח למשקוף, וינאלדום מסיים מתפרצת בבעיטה לשער ואני מתחיל להרהר בפיספוס שיש בעשרים דקות אולי הכי מטורפות של העונה שעלולות להסתיים בשער אחד בלבד.
ואז –
מסי? מי זה מסי? סלאח!!!
אינייסטה? מי זה אינייסטה? פירמינו!!!
וירג'יל מרחיק כדור בדיוק לסלאח, שמחליק לפירמינו, שמנער מעליו כמה רומאים, ומחליק אסיסט ענק לסלאח שנותן צ'יפ עדין מעל שוער שיוצא אליו וחי באשליה שהוא יכול לעצור את הסילון ממצרים. 0-2.
שלוש עשרה בעיטות לשער, שבע למסגרת וכמעט כולן בעשרים הדקות האחרונות. מדהים.
סיכום המחצית –
ארבע שנים הבן שלי בצבא ומעולם, מעולם, הוא לא התקשר אליי באמצע משחק כדורגל של ליברפול. והפעם הוא מתקשר וצועק: "איזה אומנות". כל מילה נוספת מיותרת, ועכשיו באמת אסור לספוג ולקלקל מחצית כל כך קסומה.
עשר דקות עוד הייתי בחשש, ואז –
טרנט מעביר מעל ההגנה לסלאח על קו ימין ומשם למרכז ומאנה, שחלקינו היה בטוח שהוא שכח להבקיע, מדייק את הכדור לפינה הימנית.
עכשיו אני כבר הרבה יותר רגוע וזה ממש נראה לא כוחות.
שבע דקות אחר כך אנחנו מקבלים שידור חוזר והפעם האסיסט הוא לפירמינו. 0-4.
עוד שש דקות עוברות, ואסיסט/קרן של מילנר, מוצאת את הראש של פירמינו. 0-5.
זה פחות או יותר הזמן בו אני מתחיל לדבר עם עצמי:
אני: או. קיי. אפשר להירגע.
עצמי: מה פתאום זה ליברפול. שכחת?
אני: טוב שלא השגנו כרטיסים לאולימפיקו.
עצמי: חכה, חכה… שמא…
אני: אם יעקובי ושגיא אמרו שזה גמור, אז זה גמור.
עצמי: עכשיו שכנעת אותי!!
ואז –
דז'קו משתחל בחור הקבוע של ההגנה מצד ימין ולא מחטיא, וינאלדום מחטיא את הכדור ממצב של 100% ופרוטי מבקיע את השני של רומא בפנדל. רק 2-5.
אני ועצמי משתתקים.
וגם כל האדומים באנפילד.
ורק מודי בראון ממשיך לצעוק באולפן….
שורה תחתונה:
ניצחון גדול באחד המשחקים המטורפים שראיתי אי פעם.
מעבר ליכולת ההתקפית הנהדרת, אני חושב שדווקא הדקה ה72 היא תמצית המשחק – פירמינו ניסה לעשות תרגיל וירטואוזי ליד הרחבה של רומא, איבד את כדור, אבל לא ויתר והתנפל על שחקן רומא והחזיר מחדש את הכדור לאדומים.
ליברפול ניצחה בזכות שליטה מוחלטת במרכז המגרש עם לחץ אגרסיבי ובלתי פוסק על הכדור. אני לא בטוח שזה רק בזכות החילוף של וינאלדום, אבל מהדקה ה 28, התחיל לחץ עצום מצד כל השחקנים של ליברפול על כל שחקן של רומא שהחזיק כדור, באשר הוא. בארבעים דקות הטירוף שבהן ליברפול הבקיעה חמישה שערים, כל שחקן של רומא ראה מולו תמיד שניים ואפילו שלושה אדומים סוגרים עליו וסוגרים לו את כל קוי המסירה. מזמן לא ראיתי רמת השקעה ומחוייבות כזו מטורפת מצד קבוצה שלמה. אף אחד לא נח לשניה.
מהרגע שהתחילה המתקפה ליברפול ניצלה את מערך שלושת הבלמים של רומא שנתן שטחים פתוחים בשני האגפים וביחוד באגף ימין לסלאח והוא ניצל אותם נפלא, לשער אחד ושני בישולים שהגיעו מהשטח הפתוח לאורך הקו.
חוץ מהשער האחרון, בכל השערים סלאח היה מעורב וכולם התחילו ממסירות לשטחים פתוחים ובתנועה קדימה. שני הבישולים שלו התחילו ממסירות עומק של טרנט שמוכיח שוב את הפוטנציאל ההתקפי העצום שלו.
אמנם הצמד שרומא כבשה בסיום מצמצם את הפער לשלושה שערים בלבד, אולם מה שמדאיג יותר הוא התחושה שההגנה עדיין חדירה ולעיתים מבוהלת ורומא בהחלט יכולה לכבוש שלישייה ומעלה אצלה בבית. ארבעה שערים ספגנו השבוע, אחרי שבועות בהם היתה תחושה שההגנה התייצבה. תגיד קלופ,
לא שמעת שאמרתי שאסור לספוג?
נכון שליברפול יותר ממסוגלת לכבוש שער אחד באולימפיקו, אבל תוך ארבע דקות למדנו, שוב, שהכל יכול להתרחש במשחקים שלנו.
ארבעים הדקות בין ההחמצה הראשונה של מאנה עד השער החמישי של פירמינו, היו פשוט כדורגל מושלם. אין לזה הגדרה אחרת. שליטה מוחלטת בכל סנטימטר על המגרש ובכל אספקט של המשחק.
גם אם חס וחלילה, טפו טפו טפו, איכשהו נצליח לפספס את גמר הצ'מפיונס, את המשחק הזה אף אחד לא ישכח.
הערה:
כשהגעתי לשלב של סגירת הטור התלבטתי איזה כותרת לתת למשחק, ושקלתי מספר ביטויים כמו: משוגע, מטורף, מושלם, קלאסי וכו'.
בסופו של דבר הגעתי למסקנה שמילה אחת תספיק.
ככה לדעתי יזכרו את המשחק הזה.
ומה הביטלס היו אומרים על זה?
חוזרים למקום אליו אנו שייכים? טפו, טפו, טפו…
