את המשחק מול האל סיטי אני זוכה לראות בפאב בלונדון, ואין מילה טובה יותר לתאר את המשחק מאשר המילה – "זכיתי".
יהיו כאלו שיגידו שאני פראייר ויהיו כאלו שיגידו "אמרתי לך" (אישתי למשל), אבל לפני כמה שבועות החלטתי לוותר על נסיעה מלונדון לאנפילד כדי לראות את המשחק. העדפתי לבלות עם האישה מאשר להשקיע את כל היום בנסיעה לליברפול.
איך אומרים הגששים? טעות, טועים, טעינו…
וכך בשעה שלוש בצהריים אני מוצא את עצמי בפאב בשם רוקסי יחד עם עוד עשרות אוהדי הקבוצה, מול מסך ענק, ממתין לפתיחה.
גם כשקוטיניו החמיץ ממטר ורבע היתה תחושה שזה לא נורא, כי הקבוצה שלטה במגרש בזכות תנועה ללא כדור וחילופי מקום ללא הפסקה.
אחרי שלאלנה הסתובב בתוך הרחבה לכיוון הנכון וגילגל כדור לפינה היה לי ברור שאת המשחק הזה אנחנו לוקחים.
בפאב הזה אתה לא חוזר מביקור אצל הבארמן עם בקבוק או כוס אלא עם דלי מלא בשבעה בקבוקים. הקצב שבו הם שותים מתחרה בכבוד בקצב המשחק של הקבוצה ובקצב הבעיטות לשער וההזדמנויות. האל בקושי עוברים את החצי וכשמילנר מבקיע את הפנדל, אני שומע בפעם הראשונה את אישתי לוחשת לי: "אמרתי לך"…
אתם יודעים שנשים מסתכלות על דברים מזווית אחרת, ומה שאישתי קלטה מהמחצית הראשונה הנהדרת היה ש…."קלופ ממש חתיך". מאנה, לעומת זאת, קלט כדור ברחבה, הסתובב נהדר (כמו לאלנה, רק הפוך) ובעט לפינה, 0-3 לאדומים.
"אמרתי לך לנסוע ואני מבטיחה שלא אגיד יותר…. "
לידינו יושבים שני זוגות שבהם הנשים מתעקשות להפריע לגברים לצפות במשחק, מה שגורם לי יותר להרגיש שזכיתי באישה שרק מקניטה. קצת.
המחצית השניה הביאה את הספיגה הצפויה ממצב נייח ושער נהדר סטייל קוטיניו, ומזג האוויר האפרורי של לונדון מעולם לא נראה כל כך בהיר.
ולסיום שתי תודות והצעה אחת:
תודה, כמובן, לאישתי שסובלת איתי משחקים גם כשאנחנו בחו"ל.
תודה לחוג האוהדים הרשמי של הקבוצה שבזכות פוסט הפאבים שלו מצאתי את רוקסי.
והצעה לקלופ:
שלוש פעמים בשנים האחרונות ראיתי את ליברפול באנגליה.
שלושה ניצחונות בתוצאה ממוצעת של 1-4.
נראה לי שהרבה יותר זול לממן לי טיסה שבועית למשחקים מאשר לקנות שחקנים בעשרות מיליונים.
נ. ב. אולי חוג האוהדים יכול להעביר לו את המסר. הרי זה WIN-WIN לכולם.
