// מאת צ'רלי שטנצלר
בשבת הקרובה ייערך באצטדיון הסן סירו הדרבי דלה-מדונינה, הדרבי של מילאנו בין אינטר למילאן. עשרות אלפי צופים אמורים למלא את האצטדיון וביניהם גם בני ואני לדרבי הפרטי של שנינו. אני אוהד אינטר מושבע והבן… טוב, במקרה שלו, התפוח דווקא נפל לא רחוק מהעץ, אבל בצד השני שלו. בסך הכל הוא ילד טוב.
התאהבות ראשונה
איך הפכתי לאוהד של אינטר? בשביל זה צריך לחזור במנהרת הזמן 55 שנה אחורה, לקיץ 1964. אני, בן עשרה צעיר בעיר הולדתי הקטנה, רדאוץ, אי שם בצפון רומניה. קטנה קטנה, אך יש בה הרבה פעילות ספורטיבית. קבוצת הכדורגל אומנם בליגה האחרונה, אבל יש גם קבוצת כדור יד שבאותם ימים משחקת במגרש פתוח עם 11 שחקנים בכל קבוצה. וגם גאוות העיר, קבוצת הוקי קרח, בין הטובות ברומניה. בחורף קור כלבים, הטמפרטורה יורדת לפעמים מתחת למינוס 20 מעלות ואולי יותר (או פחות, תלוי מאיפה מסתכלים).
אבל הסיפור שלי מתרחש דווקא בקיץ, אין קרח, אין כדורגל, אז מה עושים? מטיילים ברחוב הראשי ומדברים עם אנשים. פתאום אני מבחין בהתקהלות ליד אחד מחלונות הראווה שברחוב הראשי. "מה קרה?" אני שואל. "קיבלנו תשובה ממילאנו". התברר שכמה חבר'ה שלחו מכתב ברכה לקבוצת אינטר מילאנו שזכתה לראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות. ממשרדי המועדון שלחו תשובה: כרזה ענקית עם חתימת כל השחקנים וגם המאמנים, ומכתב תודה: "קבוצת אינטרנציונלה מילאנו מבקשת להודות לאנשי העיר רדאוץ על הברכות ומאחלת להם כל טוב", סוף ציטוט.
במילאנו הגדולה והחשובה, אלופת אירופה הגדולה, יודעים על קיומנו? לי זה הספיק, זה היה הרגע שהתאהבתי לראשונה… בקבוצת כדורגל, אהבה שנמשכת עד עצם היום הזה ביחד עם ריאל מדריד ונבחרת ברזיל.
לשמחתי, הקבוצה זכתה גם בשנה שלאחר מכן שוב באליפות אירופה, ואז… חושך מוחלט עד 2010 כשזוז'ה מוריניו, "המיוחד", הצליח להביא בפעם השלישית את הגביע למועדון.
ה"מיוחד" באמת
אבל כנראה שלא הייתי מתגלגל לאהוד את הנריאזורי אלמלא המיוחד המקורי והאמיתי, הלניו הררה, המאמן הכל יכול של אינטר, שהוליך אותם לשתי הזכיות. הררה נולד בארגנטינה, אבל מקורותיו הם ספרדיים. הוריו ברחו מספרד בשל פעילות הפוליטית של אביו שהתנגד למשטר, אך כשהיה בן 10 המשפחה היגרה למרוקו, טריטוריה צרפתית באותם ימים. הררה, שהתפתח לכדורגלן ושיחק כבלם, החל את דרכו בקזבלנקה, עבר לצרפת ובזכות האזרחות שקיבל עוד במרוקו גם שותף בשני משחקי נבחרת. כבר בגיל 34' הוא הופך לשחקן מאמן ולאחר מכן רק מאמן כשהבין מה הייעוד האמיתי שלו.
ההתחלה לא העידה על המתרחש כשאימן כמה שנים את סטאד פאריס ללא הישגים מיוחדים, אבל כשהבעלים החליט למכור את המועדון, הררה סוגר מעגל ומגיע לספרד, ארץ הולדתם של הוריו. שם הוא מאמן של סביליה, וגם זוכה באליפויות עם אתלטיקו מדריד וברצלונה לה הביא תואר בסוף שנות ה-50, דווקא לאחר שנות הזהב של ריאל מדריד. למרות ההישגים, נאלץ לעזוב את קטלוניה בגלל סכסוך עם אחד מגדולי השחקנים של התקופה, לדיסלאו קובלה.
מי שקפצה על המציאה הייתה אינטר, שהביאה אותו למילאנו ב-1960 ושינתה את ההיסטוריה שלו ושלה. לקח לו זמן עד שהוא מגבש קבוצה. אומנם יש לו בסגל לא מעט שחקנים טובים כמו פאקטי, בורניך, פיקי קורסו ומצולה אך זה לא מספיק, הוא היה צריך לשנות משהו כדי להצליח.
מאמן כוכב
הררה היה מאמן קשוח, הוא קיבל יד חופשית מהבעלים, הוא שומר מרחק מהשחקנים והצוות, יושב לבד בשולחן האוכל. אבל הוא גם יודע לעשות שיחות מוטיבציה, קבוצתיות ואישיות. הוא היה פסיכולוג מצויין שידע את נפשו של השחקן. בזמנו תפקיד הפסיכולוג הספורטיבי עוד לא הומצא, אז הוא היה מדבר עם שחקניו לפני המשחק, ביחידות, לשוער אמר: "היום אתה לא סופג", לחלוץ: "היום אתה כובש פעמיים". וזה גם עבד.
השחקנים מעריצים אותו אבל גם ממש מפחדים ממנו. האגדה מספרת על כך שהררה השעה שחקן שאמר "אנחנו הולכים לשחק נגד רומא". הסיבה להשעיה – הוא היה צריך להגיד "אנחנו יוצאים לנצח ברומא!" זאת הייתה התשובה הנכונה.
הוא ידע גם לעבוד עם התקשורת ולרתום את הקהל, הוא היה זה שהמציא את הביטוי "השחקן ה-12". אבל זה הרבה יותר מזה, הררה הופך למעשה למאמן כוכב הראשון. הוא גם ביקש וקיבל קרדיט על התוצאות, זה היה הניצחון שלו ושל הקבוצה שלו. הוא לא רק היה מאמן כוכב, אלא הכוכב הראשי של הקבוצה כולה. הוא האיש הכי מזוהה באינטר באותה תקופה, שהייתה יותר תקופה של כוכבים. כן, כן, כמו מיוחד אחר.
שינה את הכדורגל
הכדורגל שלו סופג ביקורת כהגנתי. אבל הוא לא היה רק דמות יוצאת דופן, אלא גם מהפכן. כשחקן הגנה לשעבר היה חשוב לו שהקבוצה שלו קודם כל לא תספוג. הוא למעשה המציא את הקטנצ'יו, שיטת השלשלאות ההגנתית, שמאפיינת עד היום את הכדורגל האיטלקי. המשחק של אינטר לא היה יפה לעין אך יעיל מאוד, את רוב המשחקים היא מנצחת ב 1-0 קטן אך מה שחשוב להררה זאת העובדה שהיא לא סופגת. "ההצגה הכי טובה היא הניצחון!", ענה למבקרים.
אבל אינטר לא הייתה רק הגנה, הררה הוא למעשה הראשון ששיחק 5-3-2 עם סוויפר נוסף באמצע ההגנה, מה שמאפשר למגינים לתקוף, מחזה נדיר באותם ימים. פאקטי מימין ובורניך משמאל נחשבים למגינים התוקפים הראשונים, בזכותם הקבוצה יצאה להתקפות מתפרצות קטלניות ומהירות. הוא לא אהב להחזיק הרבה בכדור. “הכדור תמיד עובר מהר יותר כשאין שחקן מאחוריו", אמר. שוב, מזכיר לכם מישהו?
את הקדנציה באינטר סיים עם הרבה הצלחות, אליפות איטליה, פעמיים גביע אירופה לאלופות וגם הגביע הבין-יבשתי. הוא אימן את נבחרות ספרד, צרפת ואיטליה במקביל לקבוצות, אז זה עוד היה אפשרי. עד היום, אני חושב שאין מאמן שאימן שלוש נבחרות כל כך בכירות.
הוא נשאר במילאנו עד 1968 חזר לספרד, ושוב לאיטליה. בגיל 66 לאחר שספג התקף לב הוא עזב את המקצוע האימון והפך להיות פרשן כדורגל בין הטובים בעולם. סגנונו המיוחד, הידע הרחב שלו והאישיות הכובשת גרמו לכך שהוא יזכר כאחד הבודדים שבאמת ששינו את פני הכדורגל, והכניסו לנער צעיר ברומניה ללב את הכחולים-שחורים.
טור מלא בקלאס. שאפו