// מאת שלו קידר

אני אוהב כדורגל המון שנים ואוהד את מכבי חיפה מאז שאני זוכר את עצמי. לאורך השנים אימצתי לעצמי כל מיני קבוצות בחו"ל שגם אותם החלטתי לעודד, בעיקר בגלל שחקנים ששיחקו שם.

את אינטר בחרתי בגלל כריסטיאן ויירי ופרנצ'סקו טולדו, את ליון בגלל ז'וניניו, את ניוקאסל בגלל אלן שירר ואת ברצלונה התחלתי לאהוב בגלל רונאלדיניו עוד לפני עידן מסי ואפילו זכיתי לראות משחק שלהם בקאמפ נואו כשמסי היה עוד בגיל העשרה.

תמיד חשבתי שבכדורגל יש הרבה מעבר למה שרואים. הרבה מעבר ל-22 שחקנים שרצים אחרי כדור. יש היסטוריה עצומה מאחורי כל מועדון ומאחורי כל קבוצת אוהדים כזאת או אחרת, ודבר נוסף, לא פחות חשוב, יש משהו בכדורגל שמחבר בין אנשים. לא משנה מאיפה אתה בעולם, אתה תכנס לאצטדיון ופשוט תרגיש חיבור לאנשים שנמצאים שם, גם אם אינכם דוברים אותה שפה, גם אם אתם לא מכירים אפילו לשניה לפני שנפגשתם אחד ליד השני, כיסא ליד כיסא, ביציע באצטדיון יש משהו שמחבר ביניהם. זו האהבה לספורט הכל כך פשוט הזה, אפשר לקרוא לו עממי אפילו, הכדורגל.

באחד הטיולים שלי הזדמן לי להיות בגלזגו, וגיליתי לגמרי במקרה שיש משחק של סלטיק, האימפריה המקומית, במוקדמות ליגת האלופות. טוב, הולכים, אמרתי לעצמי, אני כבר פה, למה להפסיד חוויה כזאת?

הגעתי שעתיים לפני לאצטדיון לראות את הטירוף בחוץ. האמת שפתאום קצת התאכזבתי מהזכרונות של מברצלונה. כבר שלוש שעות לפני כל הרחובות המובילים לאצטדיון חסומים. אני נכנס לאצטדיון והוא לאט לאט מתמלא, מתחילים להרגיש איזו תחושה מוזרה בתוך הגוף, שכל אוהד שנכנס לאצטדיון מרגיש. אתה נפעם מהגודל ומעוצמה שהוא משדר גם אם הוא לא מלא, וברגע שהוא מתמלא זה טירוף חושים שאי אפשר לתאר.

עשר דקות לשריקה, האצטדיון, שבתפוסה מלאה מכיל 60 אלף אנשים, כמעט מלא לגמרי. מרבדים של ירוק (הצבע של סלטיק) ממלאים את כל האצטדיון וכל האוהדים לא מפסיקים לשיר שירים לעידוד הקבוצה.

המשחק מתחיל והטירוף האמיתי מתחיל איתו. אתה מרגיש בתוך חוויה מיסטית עם עוד 50 ומשהו אלף איש שחווים אותו דבר ביחד ושרים יחד (גם אם לא הבנתי את המבטא הסקוטי שלהם, הצלחתי להתחבר לתחושות). מאחורי סלטיק יש היסטוריה מפוארת שלסכם אותה בכמה משפטים יהיה עוול. אני רק יכול להגיד שלאצטדיון הזה אני מאוד מקווה לחזור.

בשורה התחתונה, אני ממליץ לכם בכל פעם שאתם טסים לחול לחפש משחק כדורגל של הקבוצה המקומית. בין אם זו קבוצה עם אצטדיון של 3000 אוהדים או קבוצה עם 60 אלף. החוויה והתחושה הפנימית היא אותה תחושה – אושר צרוף, בלתי נגמר, שמחבר בין עולמות.