הליגה חלשה וזה בסדר

לאחרונה ראיתי ששוב חזר הדיון לגבי האיכות של ליגת העל בכדורגל. הוא בעיקר התעצם אחרי משחק העונה בין מכבי תל אביב למכבי חיפה, כשמיד אחריו הצהובים מסיימים בעוד תיקו מאופס, ועוד מול קבוצת צמרת, כשברקע יש את החלפת המאמנים בבני יהודה ובאר שבע והתוצאות המאכזבות של שתיהן.

שמעתי טענות שהליגה חלשה, הפערים גדולים מדי, מעמד המאמן בקאנטים, האנטי-כדורגל ובזבוזי הזמן שולטים, יותר מדי 0-0, ועוד מנטרות מוכרות וטובות שכולנו אוהבים לחזור עליהן. ביחד עם התלונות, יש כמה שהגדילו לעשות וחזרו על הרעיון להקטין בחזרה את הליגה ל-12 או 10 קבוצות. אין ספק, הרבה מהטענות נכונות וכולנו יודעים שיש עוד הרבה מה לשפר בכדורגל הישראלי. אך לדעתי המצב לא כזה גרוע ויש גם מקום לאופטימיות בכל מה שנוגע לליגה שלנו.

אבל קודם כל, השאלה שצריכה להישאל בכל דיון על ליגה כזו או אחרת היא מה זה בכלל אומר ליגה חזקה? ובכלל, איך אפשר למדוד חוזק של ליגה?
טוב, ברור לכולם שהליגה הטובה בעולם היא הפרמיירליג (אם לא לכולם, אז לרוב המכריע). אבל האם זה אומר שהיא גם הליגה הכי צמודה, הליגה עם הקבוצות הטובות ביותר, האם בכלל יש בה את הכדורגל האטרקטיבי בעולם עם ממוצע שערים גבוה?

כל הפרמטרים שציינתי פה הם די סובייקטיבים, כך שלדעתי קשה להגיד על ליגה מסוימת שהיא חזקה יותר או פחות. אני כמובן לא בא לטעון שאנחנו הליגה השישית באירופה, כולנו יודעים שאנחנו רחוקים משם, מה שאני בא להגיד הוא שקשה לשים את הליגה הישראלית על שולחן הדיונים, לכן אני הייתי רוצה להתמקד בהצלחה\כישלון של הכדורגל הישראלי.

כדי להחשיב את הכדורגל הישראלי כמתקדם ומצליח ביחס לשאר היבשת, הייתי רוצה להסתכל על שלושה מדדים בהם אנחנו צריכים להשתפר:

1. הצלחות של קבוצות ישראליות באירופה
2. התברגות של שחקנים ישראלים בקבוצות בולטות בליגות הבכירות
3. הצלחה של הנבחרת בטורנירים בינלאומיים (או לפחות העפלה אליהן)

לדעתי, אלו המטרות החשובות ביותר שאנחנו צריכים להציב. במקום לנסות לגרום להפועל רעננה להפוך לקבוצה אטרקטיבית יותר. כשאני מסתכל על זה כך, אני פתאום רואה איך חלק מהבעיות הופכות ללא כאלה רעות, חלקן אפילו מהוות יתרון. מה שבטוח הוא שהקטנת הליגה לא תעזור ואף תזיק לכדורגל הישראלי.

נתחיל מהטענה שהפערים גדולים מדי. עובדה שהיא אמנם נכונה, אבל לא בטוח בכלל שמרמזת על חוזק הליגה, וגם אם נגיד שכן, זה בטוח לא דבר שאומר שהכדורגל הישראלי חלש. בסופו של דבר, גם אם נסתכל על הליגות הבכירות ביבשת, אפשר לראות בבירור שגם שם יש בשנים האחרונות קבוצה אחת ששולטת בליגה ובחלק מהמקרים מושכת אליה את רוב השחקנים הגדולים של הליגה. בין אם זאת באיירן בגרמניה, יובנטוס באיטליה, פסז' בצרפת או ברצלונה בספרד, הפערים קיימים כמעט בכל מקום.

אז נכון שאין מה להשוות בינינו לבינם, אבל העיקרון הוא שגם בליגה עם מספר מצומצם של קבוצות טובות, אפשר להגיע להישגים בזירה הבינלאומית. במקום לבכות על כך שהפועל חדרה ומ.ס. אשדוד צריכות להתחרות עם מכבי תל אביב ומכבי חיפה באותה הליגה, אפשר להסתכל על הרף הגבוה שהצהובים מציבים ולנסות למנף אותו להצלחות באירופה – כפי שעשתה בהצלחה הפועל באר שבע בתקופה שהליגה הייתה מירוץ דו-ראשי לתואר.

השאיפה היא שהקבוצות המובילות בליגה יעזרו לכדורגל הישראלי ולשחקן הישראלי להתפתח. שזה אומר שבאידיאל אמורה להיות קבוצה אחת שמועמדת כמעט ודאית לאליפות ועוד טוענת אחת או שתיים לכתר. כשבתחילת העשור שעבר אלה היו מכבי חיפה והפועל תל אביב, דרך קריית שמונה והפועל באר שבע, ובסוף מכבי תל אביב ומכבי חיפה, שחזרה להיות פקטור בעונה הזאת. כך הקבוצות המובילות יכולות להתחרות אחת מול השנייה בתקווה שהם ימשכו את השחקנים הישראלים המובילים ויתחזקו בצורה כזאת שתעזור גם באירופה. כשאין יותר מדי קבוצות צמרת, שחקנים ישראלים משאר הקבוצות מבינים שכדי להתקדם מקצועית אין להם מה לחפש בליגת העל ויעדיפו לחפש הזדמנויות מעבר לים (כמו שראינו את קינדה ושמיר רק לאחרונה). לדעתי כמה שיותר לגיונרים, כך יותר טוב.

נכון שבעונה שעברה לא ממש הייתה תחרות למכבי תל אביב שאולי פגעה במוכנות שלה בהתמודדות מול קבוצות משאר היבשת ברמה טיפה יותר גבוהה במוקדמות המפעלים האירופיים, אבל זה רק בגלל שנוצר באותה עונה ואקום כשאף קבוצה לא הצליחה להחליף את הפועל באר שבע בתור קבוצת קוראת התיגר על האליפות. למזלנו, מכבי חיפה נכנסה לואקום בצורה מצוינת העונה.

אז יגידו מי שיגידו שאין טעם בליגה בה יש קבוצה אחת או שתיים שבאות לשחק כדורגל והרבה קבוצות שבאות רק כדי להרוס להם עם כדורגל פחדני ונסוג. כמו שאמרתי, מבחינתי האידיאל הוא לא לגרום לכל משחק להיות 4-3 מלהיב כמו שראינו בסמי עופר, אלא לקדם את השחקן הישראלי. כשהקבוצות הקטנות באות לשחק מול הגדולות אנחנו לא מצפים מהן לשמש כשטיח, אלא להביא את התוצאות הטובות ביותר עבורן. זה אמנם לא הכי יפה בעיני אוהדים מסוימים, אבל זה דורש משמעת טקטית ויכולת מהשחקנים, לא פחות ממשחק בו הם צריכים להיות הקבוצה השולטת. זה עוזר בכך שהשחקנים באותם משחקים משתפרים בצורת המשחק הזאת שאמורה לעזור אחר כך מול קבוצות אירופאיות במידה והם יגיעו למפעלים הבינלאומיים או במשחקי הנבחרת.

הדוגמה הבולטת ביותר היא בני יהודה. קבוצה שכל שנה מתמודדת עם מהפכות יחסיות בסגל ובכל זאת מצליחה להתברג בצמרת ולהגיע לתארים גם במחיר של כדורגל יותר הגנתי. היא גם תורמת על הדרך שחקנים ישראלים לקבוצות הגדולות בליגה שאחר כך גם משחקות באירופה. אפילו אפשר לראות איך בעונה בה איביץ הגיע ואכל את הליגה בלי מלח, היא היחידה שהצליחה לנצח אותו ולהוכיח שאפשר להתמודד עם מכבי תל אביב (מה שאשכנזי וחזיזה מצליחים ליישם העונה בצורה מעולה גם בקבוצה שאשכרה מתמודדת על האליפות). במאמר מוסגר אני אגיד שהתוצאות שאבוקסיס השיג עם הקבוצה שלו גרמו לי לחשוב האם הוא יוכל בעתיד גם לתרגם את זה להצלחות עם הנבחרת… ימים יגידו.

אבל רגע, אם הכל בסדר ואין בעיה בליגה, אז איך זה שהנבחרת ממשיכה לא להעפיל לטורניר גדול? איך זה שאין כמעט אף שחקן ישראלי בחמש הליגות הבכירות (דאבור לא ממש שיחק שם)? ואיך זה שכבר כמה שנים אין אף קבוצה ישראלית בשלב בתים?

אז כמובן שלא הכל ורוד, והכדורגל הישראלי עדיין נמצא בנסיגה מסוימת מבחינת היכולת ויש לאן לשאוף, זה ברור. מה שאני בא להגיד הוא שאין שום בעיה בליגה, בטח לא במספר הקבוצות שלה.

אז איפה כן הבעיה?

הבעיה הכי גדולה כיום היא לדעתי במצב המאמנים בליגה. כשרואים מאמנים מחליפים קבוצות בקצב מסחרר, בעיקר בחלק האמצעי של הטבלה ומטה, אפשר להבין איך אף קבוצה לא מצליחה להתעלות על עצמה ולהיות פקטור וכתוצאה מכך, גם השחקנים הישראלים שלה לא ממש מתקדמים משם.

נקודת האור היא במאמנים שכבר רצים כבר כמה שנים עם הקבוצות שלהן ומצליחים ליצור שם יציבות יחסית. אם אלה דראפיץ וברדה בנתניה, אבוקסיס בבני יהודה ועכשיו, בתקווה שימשיך את המגמה מבאר שבע, ברק בכר אותו אבוקסיס החליף, ומרקו בלבול, שלאט לאט מחזיר את מכבי חיפה לצמרת הגבוהה ולאירופה. מהצד השני מאמנים כמו חיים סילבס וניסו אביטן לצערי נמצאים כל הזמן במצב של אי-ודאות במקום לקחת קבוצה ולרוץ איתה במשך כמה שנים.

יוצאת הדופן היא כמובן מכבי תל אביב, שכבר לפני כמה שנים התחילה להנחית לפה בכל שנה מאמן זר אחר, שבזמן המועט שהוא פה מוכיח שבעזרת ניהול ברמה גבוהה אפשר גם להיות ברמה הרבה יותר גבוהה משאר הליגה הלא כל כך מוצלחת שלנו. לנו נישאר רק להחזיק אצבעות שהניסוי יעבוד גם עם רוטנשטיינר והרצוג בנבחרת.

בינתיים אנחנו מקבלים העונה קרב יפה בצמרת של מכבי חיפה ומכבי תל אביב, כששאר הליגה מנסה לעמוד בקצב. נכון שהאוהדים של שאר הקבוצות, ואני ביניהם, לא אוהבים את זה ומעדיפים לראות הצלחה מיידית של הקבוצה שלהם או לפחות מאבקים טיפה יותר מעניינים בצמרת ואם לא זה, אז לפחות משחקים טיפה יותר מעניינים. אך אני מציע פה הסתכלות טיפה אחרת, אולי טיפה נאיבית ומנותקת מהמציאות, אבל כזאת שלא מוכנה להוריד את הראש אלא להרים אותו ולהגיד – הליגה שלנו חלשה, וזה לא כזה נורא.