בכל משרד יש אחד כזה. את ההוא שאף פעם לא משיב למיילים, שתמיד יעדיף את הדרך הקלה, שלעולם לא יבלוט, אך בשורה התחתונה כשמסתכלים על המספרים ועל התפוקה, הוא תמיד יהיה מעל כל הוורקוהוליקס למיניהם, כי זה פשוט בא לו בטבעיות. כזה היה גונסאלו היגוואין "במשרדים" הגדולים בהם שיחק – כך הוא היה במשרד המפואר של ריאל מדריד, כך הוא היה ועודנו במשרד של יובנטוס וכך תמיד יזכרו אותו במשרד של ארגנטינה.

היגוואין מעולם לא היה או התיימר להיות נער הפוסטר של מועדון כזה או אחר, הגורל זימן לו את השהייה בצל הכוכבים כבר מהיום הראשון בו נחת בריאל מדריד של ראול. היגוואין חתם בריאל באותו חלון ההעברות בו הגיעו גם ואן ניסטלרוי, מרסלו, קנאברו וגאגו לקבוצה, כך שהנער האלמוני מריבר פלייט לא זכה אפילו לשנייה של חסד, לדקה בה הוא יוכל לעמוד לבדו תחת אור הזרקורים של הסנטיאגו ברנבאו.

השנים חלפו, ראול הגדול עזב בדמעות, אך לא לפני שהוא מעביר את השרביט לכריסטיאנו רונאלדו, לימים שותפו של היגוואין גם לדרכו של הארגנטינאי ביובנטוס. היגוואין מעולם לא היה הכוכב הבלתי מעורער של ריאל, אך את המספרים הוא סיפק, ועוד איך סיפק. 122 שערים ו56 בישולים רשם פיפיטה בריאל, בנוסף לעוד כל כך הרבה רגעים נפלאים שפשוט אי אפשר לקמט לתוך מספר כזה או אחר. לאוהדי ריאל נשבר הלב כשהיגוואין היה חלק מהנדידה הגדולה של שחקני הבלאנקוס לנאפולי בקיץ 2013, הם העדיפו לראות את בנזמה בחוץ ואת היגוואין ממשיך להטריף את היציעים לאחר עוד שער אדיר, כמו שרק חלוץ ארגנטינאי אמתי יכול לעשות.

החתימה בנאפולי הייתה בסימן התחלה עבור היגוואין, התחלה של רומן מרתק בין החלוץ לסרייה א'. היגוואין התאקלם בצורה מושלמת בליגה האיטלקית, לעיתים זה היה נראה כאילו היגוואין נולד בפירנצה ולא בברסט. כשחקן נאפולי, הפך היגוואין באופן רשמי לאחד החלוצים הפוריים בעולם, לקילר אימתני ולאומן ההתמקמות ברחבת היריב. מנגד, היגוואין התחיל להצטייר כשחקן פורבלמטי, כדורגלן הרבה פחות ממושמע מזה שידעה ריאל ולספורטאי שהשד יודע באיזה כושר ירוד הוא עומד לשוב מן הפגרה.

אך למרות הכל, בתקופה בת שש העונות שלו באיטליה עד כה, גילינו דבר מרתק על היגוואין, את הלב שלו. הלב של היגוואין הוא איבר מורכב- כששחקן מגיע לפתיחת העונה בכושר מזוויע, לא עובד כמו שצריך באימונים ולא נשמע להוראות המאמן, קשה להאמין ששחקן שכזה באמת ימסור את נפשו למען הקבוצה. אך בפועל, היגוואין הוכיח לא אחת שהוא מוכן לירוק דם בשביל המועדון בו הוא משחק, בלי סנטימנטים, בלי טיפת רגש כלפי הקבוצות היריבות. רק דבר אחד נמצא בראש מעייניו- לראות את היציע קופץ, שמח וקורא בשמו.

היגוואין כיכב במדים התכולים, אין ספק בכך. הנאפוליטנים הכתירו אותו בתור היורש של מראדונה שישיב את נאפולי לגדולתה, אך כשיובה רכשה אותו במעל 90 מיליון יורו, הוא מבחינתו הפך לביאנקונרי מלידה. כשהוא הושאל למילאן, הוא נעץ מבטים זועמים במי שהיו חבריו לקבוצה עד לפני חודשים מספר, השתולל והורחק מהמשחק. במקומות בהם לא יכולים להעריך את הלב של היגוואין, החלוץ לא יכול לשחק. כשכבודו נרמס פעם אחר פעם בארגנטינה והוא כבר לא היה יכול לעמוד בזה יותר, הוא תלה את המדים הלאומיים. הופעה נוספת במונדיאל או בקופה אמריקה הפכו לפתע לחסרות משמעות בעיני מי שאמנם נולד בצרפת, אך למד בריבר פלייט שעליו לתת הכל למען האלבסילסטה.

בקיץ האחרון תועדו רונאלדו והיגוואין במהלך אימוני קדם העונה של יובנטוס. ההשוואה בין הפורטוגלי, שהפך עם חתימתו בקבוצה לכוכב הגדול של יובה, לבין הארגנטינאי הסורר שסיים זה עתה את העונה הקשה בקריירה שלו במדי מילאן וצ'לסי, גרמה להרבה אוהדי כדורגל בעולם לנוע באי-נוחות על כיסאותיהם- בעוד שרונאלדו פצח בריצת אמוק לעבר מאמנו הטרי, סארי, היגוואין דידה בחוסר רצון לאורך הריצה כולה. התגובות הזועמות לא איחרו לבוא- אוהדים רבים של יובנטוס קראו לזרוק את הגיוואין מהקבוצה ולמכור אותו לכל המרבה במחיר, הפרשנים פסקו פה אחד שאת העונה הקרובה הוא לא יפתח במדי יובה והפסימיים אף ניבאו פרישה מוקדמת.

אך הימים עברו, חלון ההעברות נסגר והיגוואין נותר בשורותיה של יובנטוס, ובאותה נקודה הלב התחיל לפעול- כשיובה נחנקה, הוא היה שם. כשאינטר שוב ניצחה ודחקה את האלופה עם הגב לקיר, הוא היה שם. היגוואין של העונה הוא אינו רק חלוץ עוצמתי שמנער בלמים מגבו משל היו שחקני נוער, הוא הפך לשחקן שמבקש את הכדור, שפועל, יוצר התקפות, מרים את הראש כדי למצוא את חבריו לקבוצה ואף עושה עבודה הגנתית אם צריך. כשהיגוואין יורד מהמגרש לאחר 90 דקות, הוא לא משאיר על כר הדשא דבר, הלב שלו קורא לו לסיים את שנותיו כשחקן פעיל בצורה שתגרום לקולגות, לאוהדים ולמאמנים לזכור אותו, להוקיר אותו ולהתגעגע אליו.

בכל המשחקים הגדולים של יובנטוס העונה הוא היה שם- מילאן, אינטר, נאפולי ואתלטיקו, מול כולן היגוואין כבש או בישל. כשסארי מתקשה להתאקלם, שרונאלדו עושה קולות של עזיבה וכשהקישור אנמי מתמיד, תמיד יהיה ליובה את היגוואין. דווקא האיש שירד מובס כמעט בכל משחק של להיות או לחדול במהלך הקריירה שלו, עומד להיות הגורם המכריע בסיפור האליפות באיטליה, מפני שאת הלב הגדול שמביא איתו היגוואין למגרש בכל ערב מחדש אי אפשר לקנות בריצה בין שני קונוסים.