הרבה דברים אפשר לזקוף לחובתו של ג'ורדי קרויף בעונה הרעה של מכבי תל אביב, אבל ההסתערות על חלון ההעברות של ינואר הוכיחה שהוא עדיין לא מעבר לשיאו. סיכום החודש שעשוי להחזיר את הצהובים לחיים.
לאט לאט, מבלי ששמנו לב, ג'ורדי קרויף סוגר כבר 4 שנים וחצי כאיש הדומיננטי שמעצב את מכבי תל אביב בדמותו. זו תקופה לא קצרה, ובמהלכה הספיק קרויף להפוך מקונצנזוס מוחלט, שלא לומר אליל ביציעים של בלומפילד, למנג'ר שהרבה מהעוקבים מסביב החלו להטיל ספק ביכולתו לסחוב את המועדון לבד על הגב. היעדר מנכ"ל ומאמן קבוע, המרחק של גולדהאר, אובדן התארים ותחושת הפספוס בשחקנים הזרים הציבו את קרויף בלב הביקורות, ולא פעם בצדק. אבל בחלון ההעברות שנסגר אתמול, הוכיח ההולנדי שדבר אחד אי אפשר לקחת ממנו – ג'ורדי קרויף הוא מנג'ר שמסוגל להמציא את עצמו בכל פעם מחדש. כזה שדווקא כשנדמה שכבר מיצה את עצמו ואיבד חשק, מצליח בכל זאת להביא רעיונות שונים, לנסות שווקים שבישראל מיעטו לגעת בהם בעבר (הפעם זה השוק הברזילאי), לשנות תוך כדי תנועה, לעורר מערכת שוקעת, ולא פחות חשוב – להכיר ולתקן טעויות שהוא עצמו ביצע.
ההתעוררות המפתיעה של קרויף, ואיתו המערכת כולה, החזירה למכבי את הצבע ללחיים. חמישה שחקנים הנחיתו הצהובים בחלון ההעברות החולף, כמות חריגה מאוד לעומת זו שהתרגלנו אליה. לשם השוואה, בינואר 2013 מכבי התחדשה בשניים בלבד (זהבי, פריצה), בינואר 2014 שניים גם כן (ברק בדש, רמי מראבל), בינואר 2015 היא הסתפקה בגילי ורמוט אחד לרפואה ובשנה שעברה היו אלה האריס מדוניאנין ואורלנדו סה. בצד השני, השחרורים שבחרה מכבי לעשות יהיו לא פחות משמעותיים: על עדן בן בסט ונוסא איגיבור קרויף עצמו שמר בעקשנות מאז 2014, ומדוניאנין רק לאחרונה עוד שימש בורג מרכזי שמקומו ב-11 חקוק בסלע. ואולם, יותר מכל אלה וכמיטב הקלישאה, הרכש החשוב ביותר של הצהובים בינואר היה דווקא זה שלא הוצג בתמונת Welcome חגיגית: האדישות והאנמיות שוחררו ללא תמורה, ואילו החשק, התסיסה, הרעב והתחרות מפעם הוחתמו במקומן.
גם אם מבחינה ריאלית היא עדיין זקוקה לנס קלוש כדי לזכות באליפות, מכבי, אחרי הרבה זמן, שידרה סוף סוף שהיא עדיין רוצה ומאמינה שאפשר. שהרעיונות עוד לא אזלו, שהמערכת עוד לא הרימה ידיים. רצף המשחקים הגורלי שממתין לה מעבר לפינה יבהיר אם זה יוכל להספיק לה כבר העונה, או שמא קרויף פשוט הקדים את הקיץ הקרוב לחודש ינואר.
