אי שם ב-13 בדצמבר 1995 מצאתי את עצמי מתאהב בשחקן כדורגל בפעם הראשונה. כאוהד מכבי חיפה כבר אהבתי את הכוכבים המקומיים, מונדיאל 90 הביא לנו את ויאלי וסקילצ'י, מונדיאל 94 את סטויצ'קוב ורומאריו, אבל זאת היתה התאהבות אחרת, לא בוירטואוזיות יוצאת דופן, לא ביכולת כיבוש שאין שניה לה, משהו אחר – השחקן השלם ביותר שנוצר, שילוב של הגנה והתקפה, טכניקה ואגרסיביות, כושר גופני ו… כושר גופני, מלחמה. זה לא תמיד היה יפה, אבל זה תמיד היה יעיל (טוב נו, בדרך כלל).
באותו יום בדצמבר הקר, נערך משחק בודד שקבע את זהות המשתתפת השש עשרה והאחרונה ביורו 96. הולנד פגשה את אירלנד, למרות שאנחנו עוד קראנו לה אייר (Éire).
השיטה באותם מוקדמות יורו היתה שהראשונה מכל אחד משמונת הבתים עלתה אוטומטית ליורו. כל הקבוצות שסיימו במקום השני מוקמו בטבלה נוספת, טבלת הסגניות, אשר התבססה על משחקי הבתים של אותן קבוצות מול הקבוצות שסיימו במקומות הראשון, השלישי והרביעי בלבד. שש הראשונות בטבלת הסגניות עלו אף הן אוטומטית ליורו וביחד עם המארחת אנגליה הרכיבו חמש עשרה קבוצות. הקבוצה השש עשרה והאחרונה נקבעה מבין שתי האחרונות בטבלת הסגניות שהתמודדו במשחק אחד, במגרש נייטרלי, באנפילד, ליברפול.
הולנד סיימה את משחקי המוקדמות במקום השני בבית 5, אחרי צ'כיה, אותה צ'כיה שכעבור כמה חודשים תפתיע את כולם ותגיע עד גמר היורו שם תפסיד לגרמניה מאותו שער זהב ידוע לשימצה של אוליבר בירהוף. הולנד סיימה עם 20 נקודות, בדיוק כמו נורווגיה, אך עלתה בזכות מאזן עודף על הנורבגים לאחר ניצחון 3:0 במחזור המשחקים האחרון.
אירלנד סיימה את משחקי המוקדמות במקום השני בבית 6, אחרי פורטוגל ועם אותו מספר נקודות (17) כמו צפון אירלנד, אך עלתה בזכות מאזן עודף על הצפון אירים אחרי שניצחה אותם 4:0 בחוץ וסיימה ב-1:1 בבית.
אירלנד היתה נבחרת הרבה יותר בוגרת ומנוסה. רוב הסגל שלה כבר שיחק קודם במונדיאל 94, ובהרכבה שיחקו שחקנים כמו גארי קלי מלידס יונייטד, פיל באב, לו היה זה משחק ביתי, מליברפול, דניס אירווינג ממנצ'סטר יונייטד, ג'ון אולדרידג' וטוני קסקרינו, רובם שחקני פריימר ליג מוכחים.
הולנד היתה קבוצה צעירה שניסתה להתגבר על פרישת דור הזהב של ואן באסטן, רייקארד וחוליט שזכה באליפות אירופה ב-88. הנבחרת הורכבה בעיקר מחבורה של שחקנים צעירים ומוכשרים, ברובם מהליגה המקומית. רובם הגדול מאייאקס.
וזה לא היה מעט. אייאקס זכתה רק כמה חודשים קודם לכן בליגת האלופות אחרי ניצחון מפתיע בגמר על מילאן הגדולה של מאלדיני, בארזי, דונאדוני ודסאיי. בהרכב של המאמן חוס הידינק עלו לא פחות משמונה שחקני אייאקס – ואן דר סאר, רייזיחר, בלינד, בוחארדה, רונאלד דה בור, אוברמרס, קלייברט ודווידס, גיבור סיפורנו. כשגם ברגקאמפ ששיחק בארסנל וסיידורף בסמפדוריה שיחקו עד לא מכבר באייאקס. רק גלן הלדר, שהשלים את ההרכב באותו משחק, לא לבש מעולם את המדים הלבנים אדומים של אייאקס.
אם את ברגקאמפ, שכבר שיחק בארסנל אחרי החוויה הלא מוצלחת שעבר באינטר, דה בלינד הותיק, אוברמארס והאח הפחות מוצלח רונאלד דה בור ששיחקו כבר במונדיאל 94 וקלייברט עם אותו גול נגד מילאן עוד הכרתי, שאר הסגל, גם אם שמעתי את השמות בעקבות ההופעה האירופית המוצלחת של אייאקס, לא היה ממש מוכר, לפחות לא לילד בין ארבע עשרה בישראל של אז, ללא ריבוי ערוצי הספורט והשידורים הישירים. בעיקר לא ממש הכרתי את אדגר דווידס, וזאת היתה חתיכת הפתעה.
דווידס היה מדהים במרכז הקישור ביחד עם סיידורף. הוא לא הפסיק לרוץ, לחלץ כדורים, להיכנס לעומק. באחת הכניסות האלה, הוא קיבל כדור מסיידורף ובישל את הגול הראשון לקלייברט בדקה ה-30. התאהבתי.
קלייברט עם צמד היה הכוכב שכולם דיברו עליו, לאחר הניצחון 2:0 והעלייה ליורו, אבל אני לא הצלחתי לשכוח את ההופעה של דווידס. אותו יורו הסתיים בהפסד מתסכל בפנדלים ברבע הגמר לצרפת אחרי משחק מאופס והחטאת פנדל של סיידורף.
דווידס המשיך באותה עונה עם אייאקס לעוד אליפות הולנדית, אבל כמו שכבר ציינתי, בישראל של אותה תקופה היה קשה לעקוב. לאחר אליפות אירופה נתקלתי בכותרת בעיתון שדווידס נרכש על ידי מילאן. שנאתי את מילאן. כאוהד יובנטוס לא יכולתי להעריך מעבר כזה והחלטתי שאני מפסיק את אהבתי לדווידס לאלתר. כמה חודשים עברו ורגשי החמלה שלי צצו כששמעתי שהוא שבר את הרגל ועלול להיעדר תקופה ארוכה, אבל זה נגמר בינינו אז השתדלתי להתעלם. בסיום אותה עונה, משהו קוסמי (או הרבה כסף) גרם לו לעבור ליובנטוס ועד סיום הקריירה אני הייתי כולי של דווידס. אגדה שהיתה באמת.
