איפה היית כששמעת על היריות בכיכר?
איפה תפסה אותך האזעקה הראשונה של מלחמת המפרץ?
מתוך: שאלות שאנשים בגילי יכולים לענות עליהן מבלי לחשוב הרבה.
אני יכול להוסיף לרשימה האישית שלי את השאלה: איפה הייתי כשהפועל עלו ליגה?
זה הרי קרה כבר בעבר, גם אז היה קישור כלכלי לנפילה, גם אז ליווה רעש תקשורתי את נפילתה של האימפריה האדומה, האלופה של השנה הקודמת.
עוד מהילדות אני זוכר את הדיווחים על שחקנים של הפועל שהופכים שולחנות בבית ברנר המיתולוגי (לדעתי ברוב הפעמים זה היה אלי ״קוקוס״ כהן). אחרי זה הגיעו שנות ה-90 השחונות, מוכות הדרבי, ואז עוף החול האדום קם מן ההריסות עם כתר לראשו ותור הזהב עמד להתחיל.
הילדים של שנות ה-70 וה-80 לא הבינו מה קורה. הם כבר ראו אליפויות, פה ושם אפילו משחק טוב. אבל דאבלים? גביעים בק-טו-בק? אירופה?
זה היה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי, אבל התרגלנו, מהר. קצת שכחנו את הבלאגן שב-DNA שלנו. אפילו כסף בקופה היה. רק שבסרט שלנו אמא של במבי נשארה בחיים, אבל היער התחיל להישרף, לאט אבל בטוח.
פתאום התחילו להגיע כל מיני אנשים מוזרים: בעלים של קבוצות אחרות, פוליטיקאים לשעבר ואספני אומנות. וכולם, ללא יוצא מן הכלל, בין אם היו אוהדים ובין אם לא, שכחו קצת, איבדו קצת, לא הצטנעו קצת ופיזרו המון. עמותת אוהדים קמה, יושבי ראש באו והלכו והתחלנו ללבוש חליפות.
ואז התחילו לצוץ כל מיני סיפורים משונים, מספרים עצומים וידיעות הזויות. תביעה שנשכחה וחוב שבכלל לא מתקופתנו, וזו בכלל אשמתו של ההוא, ועוד רגע מגיע המשיח החדש, רכוב על חמור אדום.
אחר כך גם עזבנו את בלומפילד.
ועכשיו יש לנו הקפאת הליכים, או פירוק, או מה זה באמת משנה המינוח. וכולם תמימי דעים שאין ברירה אחרת.
רק לך תסביר את כל זה לילד בן שמונה.
לך תסביר לו שהשחקנים על המגרש לא מקבלים משכורת, לך תסביר שבאיזשהו מקום אתה אפילו רוצה שנרד ליגה ונתחיל מחדש בדף אדום חלק.
זה היה בערב ל״ג בעומר, בדיוק הוצאנו את הקרשים מהמקלט של הבניין. לא הלכתי למשחק כי לא היה מי שייקח אותי, אז נצמדתי לטרנזיסטור ועם כל דיווח על גול מול רמת עמידר הבנתי שזה הולך להיות יום שאזכור בהיסטוריה של המועדון הזה, שאני לא יודע אם הוא מפואר או לא, אבל הוא שלי.
וזכרונות לא נמחקים כמו נקודות בטבלה.
אז גם השבוע הזה הוא חלק מההיסטוריה הארוכה שלנו, ומי יודע, אולי בשנה הבאה ילד אחר, בן תשע, ואבא שלו, כבר בן 40, ייצרו ביחד זכרון כזה, חדש, משמח.
ותמיד הם ייזכרו איפה הם היו ביום הזה.
נפרק אותם, את כולם, 0:1 קטן.
