אז אחרי שבחלק הראשון נזכרנו בשמות המרגשים מאותה העונה וניסינו להבין מדוע היא נשכחה במרוצת השנים מהזיכרון הקולקטיבי של רוב אוהדי הכדורגל בעולם, בחלק השני אנסה לשים את הזרקור על כמה סיפורים יפים מעונת האליפות של מילאן ב-2010/11 ששווים אזכור
אליפות שהיא שובר גלים
אולי הפרט החשוב ביותר בנוגע לאליפות של מילאן. מאז שנת 2004, אוטוטו כבר 17 שנה, שתי קבוצות בלבד חולקות 15 מתוך 16 תארי הסקודטו של הסרייה א': יובנטוס ואינטר. לשם השוואה, באנגליה זכו באליפות בפרק הזמן הזה 5 קבוצות, בגרמניה זכו 4, בצרפת זכו 6 קבוצות ורק בליגה הספרדית החלוקה דומה, עם אליפות אחת של אתלטיקו מדריד בין כל האליפויות של ברצלונה וריאל מדריד.
האליפות של מילאן בעונת 2010/11 הייתה עבור רוב האוהדים הנייטרלים סוג של אתנחתא מעניינת ואפילו מרגשת, בין תקופות השליטה המוחלטת של יובנטוס ואינטר ופרשת הקליאצ'ופולי בתווך. תחשבו על כל העונות בהן קיוויתן שרומא ו/או נאפולי ייגנבו אליפות כדי שיהיה קצת עניין, בשביל להבין עד כמה האליפות הזו מיוחדת במבט לאחור.
העונה הגדולה האחרונה של רוביניו ברמות הגבוהות
אם נכנסתם לטור הזה, עולה הסבירות שייתכן והייתם בין ברי המזל לראות את רוביניו משחק כדורגל תחת ברנד שוסטר בריאל מדריד בעונת 2007/8. משחק זה אנדרסטייטמנט, אבל אם לא ראיתם, מילים לא יעזרו לתאר את מה שרוביניו עשה על הדשא באותה העונה.
אחרי שנתיים של התאקלמות במדריד, שהיו מלאות בעליות ומורדות, רוביניו כיכב בזכייה של ברזיל בקופה אמריקה 2007 בונצואלה כשכל הכוכבים נשארו בבית ואז לקח את המושכות גם בריאל מדריד וסיפק בעונתו השלישית והאחרונה במועדון הצגות כדורגל מהפנטות כמעט בכל שבוע. אם הייתם בין אותם ברי המזל לראות אותן, קרוב לוודאי שחשבתם שרוביניו הולך להיות, לכל הפחות, אחד מהשחקנים הבולטים בעולם בשנים שיבואו. כזכור, זה לא קרה.
רוביניו הסתכסך בקיץ 2008 עם כל מה שזז בריאל, רצה לעזוב לצ'לסי, הלך בסוף למנצ'סטר סיטי ומשם הקריירה שלו התדרדרה. אחרי מונדיאל סביר וחצי עונת השאלה בסנטוס בה גדל, רוביניו חתם במילאן, במדיה ייתן את עונתו האחרונה הטובה באמת ברמות הגבוהות, כשהוא בן 27 בלבד.
ציינתי בטור הראשון שאחת הסיבות לכך שהאליפות הזו נשכחה היא שאף אחד משחקני ההתקפה של מילאן, שלא הרבתה לכבוש באותה העונה, לא סיפק עונה יוצאת דופן ב-2010/11, וזאת האמת העצובה לגבי רוביניו. 14 השערים שכבש באותה עונה מרשימים רק בדיעבד, כשרואים לאן הקריירה שלו התקדמה מאז קיץ 2011. הם החווירו לעומת העונה האחרונה בריאל מדריד, בה כבש 15 שערים בכל המסגרות, הוסיף גם 12 בישולים והיה נראה כמו הדבר הכי קרוב לרונאלדיניו, ובטח ביחס לציפיות שתלו בו אוהדים רבים בכל העולם.
מאז אותה עונת אליפות, רוביניו כבש 11 שערי סרייה א' בלבד במשך שאר הקריירה שלו במילאן. נתון שאומר הכל, אבל גם מלמד לקח קטן: כולם אוהבים את סיפורי ההצלחה של ילדי הפלא. אנחנו אוהבים לדמיין עד כמה רחוק הם יכולים להגיע. כולנו, בעיקר כילדים, מדמיינים אותם בעצם מגשימים את החלומות שלנו. אבל רובם לא מצליחים. לא יכולים להצליח. לפני ואחרי עוד הצגה מהפנטת של שחקן צעיר ומוכשר, יש אימון מפרך שצריך להגיע אליו לפני הזמן ולתת 200%, ישנן פציעות קשות, קשיים מנטאלים ונפשיים, אתגרי הסתגלות למדינות ותרבויות שונות, לחץ של מועדוני פאר וקהלים רועשים שדורשים הצלחה מיידית, מרחק מהמשפחה בגיל צעיר, כסף גדול שמסנוור ועוד המון מחסומים שקשה בכלל לחשוב עליהם. כל אלו היו גדולים על הכישרון של רוביניו, וקשה להפנות אליו את האצבע. אבל אליפות עם מילאן יש לו, ויש לו בה חלק גדול.
העלייה של אלגרי, הקאמבק של אביאטי
סיפורו של אלגרי באותה העונה הוא סיפור קלאסי עד קלישאתי של דלת אחת שנסגרת ושנייה שנפתחת. מסימיליאנו אלגרי פוטר מקליארי במפתיע באפריל 2010. הפיטורים היו מפתיעים מכיוון שלמרות רצף ההפסדים אליו נקלעה הקבוצה דאז, קליארי רשמה עונה וחצי נהדרות תחת שרביטו של אלגרי ושלושה משחקניה, השוער פרדריקו מרקטי, הקשרים דוידה ביונדיני ואנדראה קוסו זומנו לנבחרת איטליה. אחרי שנים מוצלחות בהן אימן בליגות הנמוכות, קליארי הייתה קבוצתו הראשונה של אלגרי בסרייה א', ולא היה ברור מה יהיה עתידו כמאמן. ואז הגיעה ההצעה ממילאן והשאר היסטוריה.
אלגרי בן ה-43 וחצי הפך דאז למאמן השני הכי צעיר שזוכה בסקודטו (מנצ'יני היה צעיר ממנו כשזכה עם אינטר ב-2007 ומאז קונטה עקף אותו) והוא עשה זאת למרות הספקות הרבים וכבר בעונתו הראשונה בתפקיד במועדון הלחוץ של ברלוסקוני. מאז אותה עונה, הפך אלגרי לאחד המאמנים האיכותיים והבולטים בעולם הכדורגל בעשור השני של המאה ה-21 וגם הספיק לסגור מעגל עם אנדראה פירלו, ששוחרר ממילאן בסוף אותה עונת אליפות, מהלך שיסמל עם השנים יותר מכל את קריסתה של מילאן ותחילת החזרת השליטה לידי יובנטוס בכדורגל האיטלקי.
לגבי כריסטיאן אביאטי, הסיפור שונה. אביאטי, בניגוד לאלגרי, לא היה חסר ניסיון אלא להיפך: אביאטי כבר שימש כשוער הראשון של מילאן בין השנים 1999-2003. למעשה, בעונתו הראשונה במילאן (98/99), אביאטי החליף בשער את יינס להאמן המאכזב שנזרק בינואר לדורטמונד, וזכה עם מילאן באליפות בגיל 22 כשבמשחק האליפות נגד פרוג'ה הוא מספק שתי הצלות בלתי נשכחות. כשדידה חזר משתי עונות השאלה בקורניתיאס אביאטי נדחק לספסל, הושאל ליובנטוס כשבופון נפצע (שותף לאליפות שנשללה), לטורינו ואתלטיקו מדריד, ואחרי שנתיים נוספות כשוער משנה של דידה, חזר אביאטי ב-2010/11 להיות השוער הראשון של מילאן, במהלך שהפתיע רבים.
אביאטי, כמו מאמנו, סתם הרבה פיות כשסיפק עונה נהדרת שהסתיימה עם 24 שערי חובה, הצלות נהדרות שלו ומשחקים גדולים שהזכירו את עונת 1998/9 בה עוד היה שוער צעיר ומבטיח עם שיער על הראש. כמו ב-1999, שהגיעה אחרי עונות רעות במקומות ה-10 וה-11, גם בעונת האליפות ב-2011, שהגיעה אחרי שנים לא פשוטות – יש לכריסטיאן אביאטי חלק גדול מאוד.
מילאנו עיר אדומה
בין תחילת עונת 2005/6 לתחילת עונת 2010/11, אינטר לקחה חזרה את השליטה בעיר כשאחרי יותר מארבע שנים עקרות, היא ניצחה את מילאן בשישה דרבים מתוך עשרה וזכתה בכל האליפויות, כולל אחת שנלקחה מיובה בבית הדין. ואז הגיעה עונת 2010/11.
אם בדרבי הראשון מילאן ניצחה 1:0 קטן משער בפנדל של זלאטן, אקס אינטר, בדרבי השני היא כבר הביסה את אינטר עם 3:0 מהדהד שהבהיר לכולם מי הולכת לקחת את האליפות העונה, כשהודות לניצחון באותו הדרבי הפער בצמרת הוגדל לחמש נקודות.
הדרבי נערך במחזור ה-31 אחרי הפסד של מילאן לפאלרמו ותיקו נגד בארי, תוצאות שאיפשרו לאינטר להתקרב. על הקווים של אינטר עמד האקס לאונרדו, שהיה מכוכבי האליפות של מילאן ב-1999. קבלת הפנים של האוהדים הייתה בהתאם, עם באנר ענק עליו צוירה הסעודה האחרונה של לאונדרו דה וינצ'י, ולאונדרו הושווה ליהודה איש קריות, עם הכיתוב "Giuda Interista".
התאוששות של מילאן במאני טיים הייתה מרשימה, וההפסד לפאלרמו הפך להפסד האחרון בעונת האליפות, כשאחרי הניצחון בדרבי מילאן יצאה לרצף של 17 נק' מתוך 21 שנותרו בקופה. במשחק עצמו פאטו כבש כבר בדקה הראשונה, גרם להרחקתו של כרסיטיאן קיבו, כבש גם את השני ואנטוניו קסאנו קינח בדקה ה-90 מהנקודה הלבנה.
מאז אותו הדרבי, מילאן ניצחה רק 3 פעמים במשך עשור בדרבי בליגה, כשהפעם האחרונה קורית העונה עם צמד של זלאטן.
כמעט עשור עבר ונו, מי יודע…
