זלאטן איברהימוביץ', קלרנס סיידורף, אלסנדרו נסטה, רוביניו, טיאגו סילבה, אלשנדרה פאטו, אנדראה פירלו, קווין פרינס בואטנג, כריסטיאן אביאטי, איגנציו אבאטה, מאסימו אמברוסיני, לוקה אנטוניני, מתייה פלמיני, דניאלה בונרה, ג'יאנלוקה זאמברוטה, פיפו אינזאגי, אפילו רונאלדיניו (עד ינואר), מארק ואן בומל ואנטוניו קסאנו (מינואר) נכנסים לחדר הלבשה אחד. זו לא התחלה של בדיחת קרש דלוחה, אלא תחילתה של עונת 2010/11 וראשיתו של סיפור כדורגל די מוזר: הסיפור על עונת 2010/11 בסרייה א'.
עונת 10/11 הייתה לעונת האליפות האחרונה של מילאן – מועדון הפאר האדום ממילאנו שלא היה בליגת האלופות כבר שבע שנים ועבר עשור מהקשים בתולדותיו. עונה זו הייתה העונה האחרונה בה תואר הסקודטו בליגה האיטלקית לא נלקח על ידי יובנטוס, וכאן בעצם נעוצים שורשי המוזרות בסיפור: למרות שהעונה הזו לא מספיק ישנה במונחי כדורגל בשביל לפרוח מהזיכרון, על אף השמות הנוצצים והצבעוניים שמופיעים לעיל ואפילו שהסוף שלו מסתיים בצורה מצוינת – כמעט ואף אחד, אולי חוץ מאוהדי מילאן השרופים ביותר, לא זוכר בפרטי פרטים מה קרה באמת בעונת האליפות האחרונה של הרוסונרי.
תוסיפו לסיבות הללו את העובדה שבמהלך העשור, כשיובנטוס העמיסה סקודטו אחרי סקודטו לארון התארים שלה, ערך האליפות הזו אמור היה רק לעלות מעצם היותה האליפות האחרונה של קבוצה אחרת שהיא לא יובה, ותקבלו חידת כדורגל של ממש. אז איך זה יכול להיות? למה כמעט אף אחד לא זוכר את עונת האליפות האחרונה של מילאן ומה באמת קרה שם?
כשעלה הרעיון לכתוב על עונת האליפות של מילאן, גיליתי שאני לא זוכר ממנה כמעט כלום, למעט השער האיקוני של אנדראה פירלו נגד פארמה מ-40 מטר:
למרות הזיכרונות שאבדו עם השנים, חשבתי לתומי שיהיה מדובר בעניין פשוט – שלחתי הודעות לכמה חברים אוהדי מילאן ועוד כמה מכרים נוספים חולי כדורגל איטלקי, שאלתי אותם על הזיכרונות שלהם מעונת 2010/11 ותיארתי לעצמי שהם ירעננו את הזיכרון ויכניסו אותי לעניינים. להפתעתי, כמעט ושום זיכרון מיוחד לא עלה. אחרי תחקור פחות אגרסיבי מהחקירות של שלום אסייג כחוקר מח"ש במנאייכ, החברים הנשאלים התוודו בפניי שמעבר לכמה גולים של זלאטן, רוביניו ופאטו, תצוגות ענק של טיאגו סילבה וכמה ניצחונות יפים – הם לא זוכרים הרבה דברים מעונת האליפות.
משהו לא עבד לי. איך זה הגיוני שאפילו האנשים שאמורים לזכור הכי טוב מכולם לא יכולים לספר בפרטי פרטים על עונת האליפות האחרונה של מועדון על כמו מילאן? לשם השוואה, עונת האליפות האחרונה של מכבי חיפה הייתה באותה השנה בדיוק, ואני (ואני מניח שגם אוהדים אחרים) זוכר ממנה פרטים ברמת פרטי הלבוש שלי ממשחק האליפות נגד הפועל תל אביב. חולצת שבת ומכנסיים קצרים, תודה ששאלתם. אחרי התחקיר המאכזב, הצלחתי לגרד שתי סיבות שלדעתי גרמו לכך שהאליפות הזו נשמטה מהזיכרון הקולקטיבי.
הסיבה הראשונה היא שכנראה שיובנטוס מחקה לנו את הזיכרון: כשרוב האנשים רוצים להאדיר דבר מה בכדורגל האיטלקי ולספר בשבחו, הנטייה הראשונית (לעיתים מוצדקת, לעיתים לא, כמו שתראו בהמשך) היא לחפש הצטיינות באלמנטים הגנתיים. ואכן, חוליית ההגנה של מילאן בעונת האליפות המדוברת הייתה מצוינת: החלק האחורי של הרוסונרי, שהורכב מכריסטיאן אביאטי בשער, טיאגו סילבה ואלסנדרו נסטה כבלמים, איגנציו אבאטה בצד ימין של ההגנה ולוקה אנטוניני בצד שמאל (כשדניאלה בונרה וגי'אנלוקה זמברוטה הוותיק שימשו כמגינים מחליפים בעת הצורך) ועם גאטוסו, מאסימו אמברוסיני ששימש כקפטן (בלט בעיקר עד ינואר, אז החל לסבול מבעיות בירך), מארק ואן בומל (שהגיע בינואר מבאיירן וכשהיה על הדשא מילאן הפסידה משחק אחד בלבד) וסיידורף בקישור האחורי היה אחראי לכך שמילאן ספגה 24 שערים בלבד בעונת 2010/11 בסרייה א', כשהיא שומרת בחצי ממשחקי הליגה על רשת נקייה.
ואז, כמו כל דבר בהקשר של הסרייה א' בעשור האחרון, הגיעה יובנטוס. למרות שכמות הספיגות של האלופה דאז מילאן הייתה נמוכה מאוד גם בהשוואה למתחרות על האליפות באותה העונה, אינטר האלופה היוצאת שסיימה שנייה (וספגה 42 שערים באותה עונה וסבלה מעזיבתו של מוריניו לריאל מדריד) ונאפולי שסיימה שלישית (וספגה 39, ההגנה השנייה בטיבה יחד לאציו) וגם ביחס לכל 4 האליפויות הקודמות של אינטר בין 2007-2010, בתשע האליפויות של יובנטוס שהגיעו לאחר עונת האליפות האחרונה של מילאן, יובה ספגה 24 שערים ומטה ב-6 מתוך 9 מהאליפויות הרצופות שלה, כשבשתיים (2011/12 ללא הפסד ו-2015/16) מהן היא סופגת 20 שערי בליגה בלבד.
אז לא רק שיובנטוס שולטת ביד רמה בכדורגל האיטלקי מאז עונת 2010/11, היא גם הוסיפה חטא על פשע והעלימה לגמרי את הפרמטר הבולט ביותר שיכול היה להישמר בזיכרון הקולקטיבי כפרט מחמיא שיזוהה עם אותה עונת אליפות של מילאן שדי נשכחה.
אם הסיבה הראשונה התקשרה לפן העורפי של המגרש, הסיבה השנייה נגזרת בעיניי בדיוק מהצד השני של הדשא: ההתקפה. בעונת 2010/11 אף שחקן התקפה של מילאן לא נתן עונה יוצאת דופן מבחינה מספרית. כאמור, ההגנה המעולה של מילאן כיכבה באותה העונה, אבל בחלק ההתקפי המצב היה מעט שונה ופחות מבריק. למרות סגל נוצץ למראה, שמרגיש היום והרגיש גם אז כמו קבוצת אולסטאר שמורכבת משמות שכיכבו בעשור הראשון של שנות ה-2000', Team סיידורף אם תרצו, אף שחקן בעל אוריינטציה התקפית מכל הקאדר הזה לא סיפק תפוקה חריגה שתגרום לכך שהעונה הזו תזוהה איתו ותעמוד במבחן הזמן.
זלאטן, רוביניו ופאטו כבשו 14 שערים כ"א (זלאטן אפילו הוסיף 11 בישולים) ויחד הם למעשה כבשו ישירות (לא כולל בישולים) 42 שערים מתוך 65 בלבד שמילאן הבקיעה, כאשר כל אחד מהם פרח לכמה משחקים במהלך העונה. בחלק מהמשחקים הם כבשו יחד, וכשאחד מהם חווה ירידה ביכולת, נפצע או הושעה, האחרים נתנו את הטון וכבשו שערים חשובים. אנטוניו קסאנו שהצטרף בינואר (בעקבות הפציעה העצובה של אינזאגי שקרע את הרצועות מול פלארמו באוקטובר) תרם את שלו וסיידורף, שהיה בעונה נהדרת, כבש כמה שערים משמעותיים בחלק השני של העונה.
אז המאזן הדל יחסית, שעמד על 65 שערי זכות, הספיק עבור מילאן כדי לקחת אליפות, אבל לא כדי להיטמע בזיכרון של האוהד הממוצע שנים קדימה. למרות המוניטין ההגנתי שלה (והנה דוגמא מצוינת ללמה הוא לא מוצדק) ב-15 העונות האחרונות בסרייה א', רק פעמיים קרה שמלך השערים כבש פחות מ-25 שערי ליגה, ומאז עונת 1999-2000 רק 3 פעמים מלך השערים כבש פחות מ-24 שערים. בליגה בה הורגלנו לחלוצים שכובשים בצרורות, על אחת כמה וכמה בקבוצות הצמרת, כמעט מתבקש שנשכח אליפות שאין בה שחקן התקפה שסיפק עונה דומיננטית.
עד כאן להפעם. החלק הראשון עסק בלמה שכחנו, החלק השני כבר יתעסק במה ששווה להזכיר.
הנושא מעניין. ניתן להראות כאן פירוט מעניין יותר על חדר ההלבשה, הכימיה שנוצרה (או לא נצורה?) בין הכוכבים הרבים.
אני למשל זוכר שבתקשורת האיטלקית קראו להם ״קבוצה מעולה בפלייסטיישן..לא במציאות״
מה עם אנצ׳לוטי?
נשמח ליותר מידע בחלק השני.