אייאקס של אמצע שנות ה-90' הייתה אחת הקבוצות המלהיבות בעידן ליגת האלופות. חבורה של צעירים בני עשרה שמשחקת כדורגל אטרקטיבי נהדר עם לואיס ואן חאל על הקווים. ב-94-95 היא זכתה בצ'מפיונס אחרי שניצחה שלוש פעמים את אלופת אירופה מילאן והלהיבה גם עונה לאחר מכן ונעצרה רק בפנדלים בגמר מול יובנטוס. הנה אייאקס רוקדת בחצי הגמר מול באיירן מינכן:
אלא שבין שתי העונות הללו, בדצמבר 1995 אושר החוק ששינה את פני הכדורגל, חוק בוסמן. החוק, שחוקק בעקבות תביעה של שחקן הכדורגל הבלגי, ז'אן מארק בוסמן, קבע כי שחקנים שמסיימים את חוזיהם יכולים לעבור ללא תמורה למועדון אחר, וכמו כן ביטל את מגבלת הזרים בתוך האיחוד האירופאי.
נראה שאין קבוצה בעולם שנפגעה מכך יותר מאייאקס ההיא. בתוך שנים בודדות עזבו כמעט כל שחקני הסגל של אייאקס לרחבי אירופה. זה כנראה היה קורה בכל מקרה, הולנד גם אז נחשבה לליגה שמייצרת שחקנים לליגות העשירות יותר, אלא שבעקבות חוק בוסמן, אייאקס כמעט שלא קיבלה על כך שום תגמול. חלק גדול מהשחקנים עזב בחינם, והיתר תמורת סכומים לא גבוהים בשל העובדה שהחוזה שלהם אמור היה להסתיים עונה לאחר מכן.
מי שהייתה האחראית העיקרית לריקון הנכסים של אייאקס הייתה מילאן שאפילו לא השתמשה בהם. חצי שנה אחרי שהחוק אושר, הגיעו מיכאל רייזיחר ואדגר דוידס למילאנו, כשעונה לאחר מכן גם פטריק קלייברט ווינסטון בוחרדה עשו את אותה הדרך. כולם הגיעו בחינם, ואף אחד מהם לא שרד בסאן סירו יותר מעונה אחת. רייזיחר, בוחרדה וקליברט עברו לברצלונה, דוידס ליובנטוס כשמילאן מקבלת עבורם ביחד כ-40 מיליון אירו. 40 יותר מאייאקס שטיפחה את הכישרונות הללו. היא אפילו לא נהנתה מדמי ההשבחה, שכן חוק בוסמן היה טרי ורק בשנת 2000 נקבע שמועדון יקבל עבור כל שחקן עד גיל 23 דמי השבחה לפי מספר השנים בהם שיחק במועדון בהעברה ראשונה, סכום שמוערך בכחצי מיליון אירו על כל שחקן.
Credit to "Patrick Kluivert" Facebook page
והנה, קצת יותר מ-20 שנה עברו ומילאן נמצאת בצד השני של המשוואה הזאת. אייאקס ההיא הייתה אלופת אירופה מכהנת וקבוצה גדולה גם ברמה ההיסטורית, ועדיין אף אחד לא הניד עפעף כשאף אחד מהשחקנים לא נשאר נאמן לקבוצה בה גדל. ומצד שני, כשדונארומה עכשיו הודיע על רצונו לעזוב את מילאן, שכבר רחוקה כמה שנים טובות מהצמרת של אירופה, כולם רועשים וגועשים.
מי שמכיר אותי יודע שאני אוהד שרוף של מילאן, זה המועדון הראשון שאהבתי וההחלטה של דונארומה כואבת לי מאוד. כמובן שאני מרגיש נבגד ועצוב. אני מחכה הרבה זמן לסמל חדש של מילאן, שחקן שיגרום לי להעריץ אותו, שיהיה הטוטי שלנו, המאלדיני שלנו, הקסיאס שלנו. שחקן שאני אוכל לקנות את החולצה שלו לילדים שלי. ולסער, בני הבכור, כבר יש חיבה לשוערים כמו שלי הייתה, וחשבתי שאין ראוי משוער שגדל במועדון להיות הסמל החדש שלנו. אני מרגיש כאילו כל ההתעוררות של מילאן והרכש והמשקיעים הסינים לא שווים כלום אם המועדון לא מצליח להחזיק שחקן בית כזה.
אבל מילאן פשוט כבר לא שם כזה גדול באירופה, בקושי מגרדת את הרביעייה הראשונה בליגה האיטלקית ולמרות הציפיות עם הרכש החדש, עדיין יש הרבה סימני שאלה סביב עתידה הכלכלי בעקבות ההלוואות הכבדות שלקחו המשקיעים הסינים. והילד הזה, שגדל עם אליפות אחת ופעם אחת רבע גמר בצ'מפיונס בעשור האחרון, לא מרגיש ששחקן ברמתו נמצא במקום הטוב ביותר בשבילו. כמו קלייברט, שכבש את אירופה בגיל 17, הוא יודע שמגיע לו להיות במקום טוב יותר, בו יתחרה בכל עונה ברמות הגבוהות ביותר. וכן, יש גם את מינו ראיולה, אותו סוכן על שקיבל כ-45 מיליון יורו (או ליש"ט) בעסקה של פוגבה ויודע שיקבל הרבה מאוד כסף אם ג'יג'יו יעבור למועדון אחר, וזה עצוב שגם זה גורם שמשפיע.
קראתי הרבה תגובות נזעמות על בצע הכסף של דונארומה, אבל אני לא שופט אותו. אני עדיין חולם שמילאן לא תמכור אותו הקיץ ותגיע איתו להבנות במהלך העונה. ואם זה לא יקרה אז גם כן יהיה בסדר, אבל נצטרך להבין שעדיין לא חזרנו להיות גראנדה מילאן.
