בוסטון רד סוקס ניצחה 1-4 בסדרת הגמר את לוס אנג'לס דודג'רס וזכתה בתואר הרביעי שלה בחמש עשרה השנים האחרונות.
בייסבול הוא אולי הספורט הכי קבוצתי שיש מכיוון שכל פעולה של כל שחקן בכל שלב יכולה להכריע אותו.
בכדורגל שחקן הגנה ישפיע על המשחק בעיקר ע"י פעולות הגנתיות טובות או רעות, ושחקן התקפה ע"י פעולות התקפיות. לעומת זאת, כל שחקן בייסבול יכול לנצח או להפסיד משחק, במידה שווה, גם בהגנה וגם בהתקפה.
בכדורסל כוכב אחד יכול לסחוב קבוצה שלמה לתואר, גם עם הצוות שאיתו בינוני. אך בבייסבול, גם עונה היסטורית של שחקן בודד לא תספיק לכלום.
בוסטון זכתה באליפות השנה בזכות מאמץ קבוצתי אדיר, על גבם של חובטי השורה השנייה ושל הפיצ'רים המשלימים שלה ולמרות שחלק מהכוכבים שלה סיפקו סחורה חלקית בלבד. וגם בזכות פרייס ופירס. וגם בזכות המאמן שלה, אלכס קורה. ולא נשכח את יקיר בוסטון, מאמן הדודג'רס דייב רוברטס.
שני הגיבורים של בוסטון בסדרה היו דיוויד פרייס וסטיב פירס. הראשון פיצ'ר מפורסם והשני חובט אלמוני ששיחק כבר בשבע קבוצות במהלך הקריירה. הראשון זכה לחוזה היקר ביותר (217 מ' דולר בשבע שנים) והשני מרוויח רק 6 מ' לעונה. הראשון הובא לבוסטון לפני שלוש שנים כדי להביא אותה לפלייאוף והשני במהלך העונה כדי לסתום חורים. משניהם לא ציפו להרבה בפלייאוף. מפרייס מכיוון שההיסטוריה שלו בפלייאוף היא אסון מושלם ומפירס כי בקושי הכירו אותו והמספרים שלו לא משהו. שניהם היו נפלאים בסדרת הגמר.
דיוויד פרייס פתח את הפלייאוף בצליעה, אבל אחרי משחק ראשון סביר בסיבוב השני מול יוסטון, הוא התחיל לפרוח. הוא היה מבריק במשחק החמישי מול יוסטון, בו בוסטון השלימה ניצחון בסידרה, מספיק טוב במשחק השני בגמר כדי שבוסטון תנצח בו, ומושלם במשחק החמישי בגמר שסגר את הסידרה. בעבר הקבוצות שלו הפסידו כל משחק פלייאוף בו הוא פתח. מהפך מדהים. דרך אגב, במשחק החמישי הוא חטף הום ראן בזריקה הראשונה!! שלו, ולמרות זאת לא נשבר, ולא נתן נקודה נוספת עד שירד מהמגרש באינינג השמיני. כבר אמרנו, מהפך מדהים.
איך זה קרה? פרייס טוען שהעובדה שעלה כמחליף באחד המשחקים שינתה חלק משגרת ההכנות שלו והשפיעה על המשחק שלו. בנוסף המאמן שינה בכל סידרה את רצף המגישים הקבוע ממש ברגע האחרון, וכנראה שזה הוריד את הלחץ הפסיכולוגי על פרייס. כך או כך, זה הצליח, והקוף הכי גדול בבייסבול ירד מדיוויד פרייס.
סטיב פירס היה סביר רוב הפלייאוף והתעורר בדיוק בזמן. במשחק הרביעי בסדרת הגמר הוא חבט הום ראן באינינג השמיני כדי להשוות ל 4-4 אחרי שבוסטון כבר פיגרה 4-0. בוסטון כבר לא הסתכלה אחורה וניצחה 6-9.
במשחק החמישי הוא חבט הום ראן באינינג הראשון שנתן יתרון 0-2, ושוב בוסטון לא הביטה לאחור עד סיומו. הום ראן נוסף שלו סגר את הסיפור והביא לו את תואר ה MVP של הסידרה.
אם הייתם שואלים אוהד בוסטון לפני הפלייאוף על צוות הפיצ'רים של הקבוצה, הוא היה מסתובב כדי שלא תראו את הדמעות. צוות המגישים הפותחים מורכב מכוכבים עתירי שכר שרותחים בעונה הרגילה ונמסים בפלייאוף, ועל צוות המגישים המשלימים רק המאמן סמך, למרות הנטייה שלהם לפשל מעל הממוצע. והמאמן צדק. בפלייאוף הפותחים היו טובים והמשלימים מדהימים. הם שלטו לחלוטין בסיבובים האחרונים של כל משחק והצליחו לצאת מכל תסבוכת.
המאמן של בוסטון, אלכס קורה, קיבל את הג'וב מיד בסוף העונה הקודמת, והפך למאמן הרוקי החמישי שזוכה בתואר. דרך אגב, שני האחרונים לפניו עשו זאת גם בבוסטון בשנים האחרונות.
בפלייאוף בכלל ובסדרת הגמר בפרט הוא לקח צ'אנסים, היה אגרסיבי, קיבל החלטות אמיצות ויוצאות דופן ולא עשה טעויות. בשני משחקים בגמר חובט מחליף חבט הום ראן מכריע בפעם הראשונה בה הוא עלה לחבוט. הוא השתמש בכל משחק במגיש פותח כמחליף במהלך המשחק, בצעד שהוא חריג מאוד. הוא החליף את סדר המגישים הפותחים ברגע האחרון שוב ושוב, ושיתף את כל השחקנים במאמץ. בקיצור, תצוגת אימון מושלמת בפן המקצועי והפסיכולוגי.
דייב רוברטס מאמן לוס אנג'לס זכה בפעם השנייה בתואר יקיר בוסטון.
ב 2004 הוא תרם תרומה מכריעה לאליפות היסטורית והפעם, מהצד השני, הוא תרם בסדרת החלטות שגויות, שלכולן יש הסבר הגיוני, אבל לכולם היה ברור שהן מוטעות. לכולם, חוץ מרוברטס. בעיקר הוא טעה בהחלפות הפיצ'רים שהוא ביצע. בוסטון חבטה שוב ושוב כמעט בכל פיצ'ר מחליף שהוא הכניס, והוא לא ויתר…
לאן הלך הקוף שירד מכתפו של דיוויד פרייס?
הוא הצטרף לקוף שכבר יושב על כתפו של הפיצ'ר הכוכב של לוס אנג'לס, קלייטון קרשאו, שלמרות שכל עונה רגילה הוא נותן מספרים מדהימים, בפלייאוף הוא ממשיך לגמגם. שש שנים רצופות שהדודג'רס מגיעים לפלייאוף וכלום. שנה שניה ברציפות שהם מגיעים לגמר וקרשאו לא מצליח לנצח עבורם משחקים כשצריך אותו. עד כדי כך הוא נראה מיואש שיש שמועות שהוא הולך לצאת מחוזה שמבטיח לו 65 מיליון דולר לשנתיים הקרובות ולחפש בית אחר. פרידה מהקבוצה היחידה בה שיחק ושהוא הסמל שלה, שנראתה דימיונית לפני חודש נראית כרגע מאוד מציאותית.
כל סידרת גמר צריכה רגע או שיא היסטורי כדי להישאר בזיכרון. הפעם זה היה המשחק השלישי שנמשך 440 דקות (קחו את הזמן כדי להפוך את זה לשעות) וכלל הופעה ענקית של הפיצ'ר הפותח של הדודג'רס (שקצת נשכחה) , הום ראן מנצח לדודג'רס (שכבר אינו חשוב) והופעה הירואית של פיצ'ר מחליף, שאמנם הפסיד את המשחק, אבל אף אחד בבוסטון לא ישכח אותה, והיא כנראה קבעה את הטון לשני הניצחונות האחרונים.
נתן אובלדי, כמו סטיב פירס, הגיע במהלך העונה לבוסטון, והיה מצויין בפלייאוף. למרות שהוא פיצ'ר פותח הוא עלה כמחליף מספר פעמים ועשה עבודה מושלמת. במשחק השלישי הוא נתן הופעה נדירה באורכה כמחליף במשך שישה סיבובים, והיה מושלם עד ההום ראן. למרות ההפסד הוא זכה לחיבוק עצום מכל שחקני הקבוצה. כשהוא ירד מהמגרש לקול צהלות הקהל, כל שחקני הקבוצה הגיעו כדי ללחוץ את ידו ולטפוח על שכמו במחווה מדהימה. זו היתה דוגמא מרגשת ללכידות ואחווה קבוצתית. אחרי זה בוסטון כבר לא יכלה להפסיד את הסידרה.
כל סיפור הסידרה בא לידי מיצוי מושלם בזריקה האחרונה.
כריס סייל, הפיצ'ר הפותח הכי טוב של בוסטון עלה כמחליף כדי לסגור את הסידרה.
מולו עלה מני מצ'אדו שהובא בטרייד העונה לדודג'רס כדי להביא לאליפות.
מני הוא מוכשר אבל עצלן. כריס הוא כוכב שיעשה כל מה שצריך כדי לנצח.
הכדור המסובב שזרק סייל הטעה את מצ'אדו וגרם לו לרדת על ברכיו, ובוסטון ניצחה את LA.
