האתגר הכי גדול של ליברקלופ

יורגן קלופ הוא הבמאי והתסריטאי, הלב והפנים של הקבוצה, וראוי להגיד אותם בנשימה אחת.

אחרי שישה מחזורים בעונת 2011-12 היו לאלופה, בורוסיה דורטמונד של יורגן קלופ, שבע נקודות ושלושה הפסדים, והיא ניצבה במקום ה 11 בטבלה. זו לא היתה הפתיחה שאלופה חולמת עליה.
אחרי המחזור הרביעי יש לליברפול של קלופ רק הפסד אחד, והיא ממוקמת במקום החמישי, אולם השביעייה שהיא ספגה מול אסטון וילה אתמול בערב, מהדהדת חזק הרבה יותר משלושת ההפסדים של דורטמונד בפתיחת אותה עונה.

כמאמן דורטמונד, קלופ ידע לאחד את השחקנים, להפיק את הלקחים ולהפוך במהירות את המגמה. דורטמונד לא הפסידה עד סיום העונה, זכתה באליפות שניה ברציפות ובדאבל היסטורי.
אמנם שום דבר השנה אינו דומה לאז, ואינו דומה לכלום, אבל האם ההיסטוריה תחזור על עצמה, וקלופ יצליח שוב?

אז מה גרם לתבוסה מול אסטון וילה?
האם זה קו ההגנה הגבוה?
אולי השחקנים שבעים ומדושני עונג אחרי אליפות וזכיה בצ'מפיונס?
יכול להיות שגם קלופ איבד את מגע הקסם שלו, ומה שעבד אתמול, כבר לא נכון היום?

יכול להיות שהתשובה לחלק מהשאלות הללו היא חיובית, אבל אני רוצה להסתכל דווקא מחוץ למגרש. במהלך השבוע האחרון אובחנו שניים משחקני הקבוצה, תיאגו ומאנה, כחולי קורונה. הניסיון מראה שקיימת רמת סבירות גבוהה שהם לא האחרונים, ושעוד שחקנים ואנשי צוות עלולים להידבק, ואולי כבר נדבקו. אני בטוח שזה מטריד את כל אנשי המועדון.
אני משוכנע שהמחלה היתה בראש של השחקנים לפני, במהלך ואחרי המשחק.
אין לי ספק שזה השפיע עליהם במידה מסויימת.
המחלה שמסתובבת במועדון אינה הסיבה היחידה להפסד, אולם היא כנראה תרמה לו, מעבר להיעדרות של מאנה ותיאגו. הרי ליברפול כבר ניצחה בעבר בלעדיהם.

ליברפול של סוכות 2020 שונה מאוד מליברפול של חג המולד 2020. הגנת הברזל נסדקה והביטחון העצום ביכולת של הקבוצה לצאת מכל משבר פחת. את השינוי התחלנו לראות עוד לפני פגרת הקורונה, והוא המשיך גם כשהליגה התחדשה והקבוצה כבר לא היתה דומיננטית כמו בשתי העונות האחרונות.
המשחק בצ'מפיונס בחודש מרץ מול אתלטיקו מדריד היה טעות אחת גדולה, ומאז הקבוצה בירידה. היה טעות לקיים אותו והיתה הטעות של אדריאן, שאותה הקבוצה לא הצליחה לתקן, ושבגללה ליברפול הפסידה והודחה מהמפעל.
משהו ברוח של הקבוצה נפגע אז. סדק קטן שמאז הלך והתרחב. ההסבר על כך שהקבוצה חזרה לליגה עם אליפות מובטחת ומוטיבציה פחותה, הוא הגיוני לחלוטין ומקובל, אלא שכששתי עונות מחוברות להן יחדיו, כנראה שקשה לעשות הפרדה מוחלטת, וקשה להתניע מחדש, לאותה רמת אינטנסיביות ומחוייבות שהיתה לקבוצה בשנתיים האחרונות.

אני חושב שקלופ יודע את זה. הוא מבין שהקבוצה צריכה איתחול מנטלי, והוא מבין שהיא זקוקה לשינוי טקטי מסויים, מכיוון שהמתחרים למדו איך לנצח את ליברפול.
בדיוק בגלל זה קלופ הביא את תיאגו מבאיירן מינכן. כדי שיהיה לו שחקן דומיננטי במרכז, שינווט וישלוט בקצב, יצמצם את התלות ההתקפית במגינים, ויוכל לעזור להגנה, יחד עם תרומה התקפית משמעותית.

היעדרות של שחקן אינה תירוץ לכלום, אבל חוסר המנהיגות במשחק מול וילה היה ברור. ליברפול היתה חייבת מישהו שיעצור את הדהירה המטורפת קדימה בניסיון לצמצם או להשוות, יאט את הקצב, ויסביר לחברים שיש עוד הרבה זמן כדי לתקן. בטוח שהנדרסון הפצוע היה עושה זאת, ואולי גם תיאגו היה מצליח בכך. אני מאמין שכולם, כולל קלופ שלא הצליח להשפיע במהלך המשחק, למדו את הלקח.

עם או בלי תיאגו והנדרסון, ליברפול חייבת לעשות איזשהו טוויסט בשיטת המשחק שלה. לידס ואסטון וילה הוכיחו שאפשר לעקוף בקלות את קו ההגנה הגבוה והדליל של האדומים, ושוירג'יל, אחרי ככלות הכל, הוא רק בן אדם, ואי אפשר לקוות שהוא יתקן כל טעות, ויהיה מושלם כל משחק. כתבתי בעבר שלקלופ, כמו לרוב המאמנים, יש נטייה להתאהב בשחקנים שלהם ובהרכב שמצליח להם, ושהקיבעון הזה הוא אחת הסכנות להידרדרות. לפעמים צריך בוקס לפנים כדי לשנות כיוון.
מעניין באיזה דרך קלופ יבחר – האם ישמור אמונים או יזעזע את הבניין?

לקלופ יש עכשיו שבועיים לחשוב ולתכנן. חלק גדול מהשחקנים יצאו לנבחרות שלהם ולא יהיה לו הרבה זמן לתרגל טקטיקות חדשות. הוא יצטרך להתחיל את השינוי מהראש והלב של השחקנים ואחר כך אולי לעבור לרגליים שלהם. מעל לכל הוא צריך לקוות שהמחלה תסתפק רק במה שכבר יש לה מהקבוצה ולא תרצה עוד.

בתחילת משבר הקורונה קלופ קבע את סדר העדיפות שלו, והציב את הבריאות מעל הכל. אני לא חושב שהוא שינה מאז את דעתו. אני מאמין שגם הוא מושפע מהמחלה שנכנסה למועדון. הוא דואג לשחקניו, הבריאים והחולים, ובוודאי לבריאות כל אנשי הצוות במועדון, אותם הוא מכיר אחד אחד.
שבע דקות לסיום המשחק מול אסטון וילה, הוגבה עוד כדור מסוכן לרחבה של ליברפול. במבט מאחור נראה היה שהשוער אדריאן, במקום לצאת לכדור, עושה את דרכו לכיוון אחר, כאילו בורח מהשער. ווטקינס לא ניצל את ההזדמנות, ובמקום לכבוש את הרביעי שלו והשמיני של הקבוצה, הוא בעט למשקוף.
אני בטוח שקלופ לא יברח וידאג שגם השחקנים שלו לא יברחו.
בעונה הכי משוגעת ואולי גם הכי מרתקת של הפרמייר ליג, הוא עומד בפני האתגר הכי גדול בקריירה שלו.

קישור לכל הטורים של הסידרה על יורגן קלופ