אייאקס ופורטו היו הקבוצות שכולם רצו לקבל בהגרלת רבע גמר ליגת האלופות, וסיכוי לא קטן שהן אכן ינשרו בשלב הזה. אלא שבמונחים שלהן, כן, שתי אלופות אירופה מכובדות ומעוטרות, זאת נחשבת הצלחה לא קטנה, משהו שקורה פעם בכמה שנים. בטור שלפניכם ננסה להבין איך, אם בכלל, הן יכולות לשמר את ההצלחה הזו, בדיון שרלוונטי לכל דרג הביניים באירופה, שהצלחתו, מבחינתי, חשובה מאין כמוה לכדורגל:

הפרמיירליג שולטת

עד כמה הכסף הגדול מזכויות השידור בליגה האנגלית משפיע על חוסר התחרותיות בליגות הגדולות האחרות? על פי סקר השכר הגדול של sports intelligence בליגות הספורט הגדולות בעולם, בעונת 2017/18 קארדיף הייתה הקבוצה ששילמה הכי מעט בממוצע לשחקן בפרמיירליג (מקום 20) – כ-1.23 מיליון דולר לשחקן. שכר כזה היה מציב אותה במקום ה-12 בתשלום משכורות בספרד, העשירי באיטליה וגרמניה והשישי בצרפת.

שכר כזה גבוה מאפשר לקבוצות מרכז טבלה ומטה כמו סאות'המפטון, קריסטל פאלאס ווטפורד להחתים שחקנים מוכשרים כמו דושאן טאדיץ', פליפה אנדרסון, רישרליסון וגילפי סיגורדסון. זה מאפשר גם לקבוצות הגדולות להחתים שחקנים כמו ריאד מאחרז (שעלה 60 מיליון ליש"ט) ושרדן שאקירי בתור שחקני ספסל. זה גורם לכך שאנחנו לא מספיק "נהנים" מהביצועים של השחקנים האלו, שחקנים שבמציאות אחרת יכלו להוביל מועדוני ביניים בקנה מידה אירופאי, אבל צמרת בליגות שלהם כמו ולנסיה, מארסיי, אינטר, מילאן ואייאקס.

המשכורת הממוצעת שולנסיה משלמת הייתה ממקמת אותה במקום התשיעי באנגליה, את מילאן בשישי, דורטמונד בשביעי ומארסיי במקום ה-12. המשכורת החציונית באנגליה היא כמעט 3 מיליון דולר לשחקן, שזה פי כ-1.5 מהמקבילה בספרד ואיטליה ופי כמעט 4 בצרפת וגרמניה.

אין תחרות

המחסור של השחקנים האלו בקבוצות הביניים הופכים את הליגות הגדולות האחרות לסיפור די סגור מראש עם מתחרה אחת או שתיים שהינן בפער כלכלי ומקצועי עצום מיתר קבוצות הליגה. יובנטוס הולכת לזכות באליפות שמינית ברציפות, באיירן מועמדת לשביעית, פסז' עם אליפות שישית משבע האחרונות, ואפילו ברצלונה עם אליפות חמישית מתוך שבע.

זה לא נובע רק מכך שהרבה יותר כסף מזכויות שידור הולך לליגה האנגלית, אלא גם משיטת החלוקה. הפער בין הסכום שמקבלת הראשונה באנגליה לאחרונה עמד אשתקד על פי 1.6, זאת בעוד שבספרד חל שיפור משמעותי בחלוקת ה'עוגה', אך עדיין הפער בין הראשונה לאחרונה הוא פי 3.6, די דומה לליגות בצרפת וגרמניה (3.4). באיטליה הפערים אפילו גדולים יותר ועומדים על פי כמעט 4.5, על פי מאמר שפרסם בובי מקמהון מ-sportsmoney.

כמו כן, הפערים הולכים וגדלים גם בליגת האלופות, על פי מחקר של CIES FOOTBALL OBSERVAROTY , הצ'מפיונס ליג היא אחת הליגות הכי פחות תחרותיות באירופה כמעט בכל ההיבטים, והפערים הללו רק הולכים וגדלים במרוצת השנים. כמה נתונים לדוגמא – הפרש השערים הממוצע של הקבוצה שמסיימת בראש בית עלה בקצת יותר מ-2.5 שערים, מ-6.38 בין 2003 ל-2006 ל -8.91 בין 2015 ל-2018, הפרש השערים הממוצע למשחק עלה באותם שנים מ-1.39 ל-1.64, וכך גם אחוז המשחקים בהם הפער עמד על לפחות שלושה שערים מ-16.9% ל-22.9%, הליגה הכי פחות תחרותית באירופה בתחום זה.

אז מה עושים לגבי זה?

הליגות הגדולות האחרות מנסות לסגור פערים באמצעות חוזי שידור משודרגים, אך עדיין לא כאלו שמתחרים עם הפרמיירליג. חוזה השידורים החדש שלה יהיה דומה לקודם, כ-5 מיליארד ליש"ט לעונה ולפחות בתחום הזה יש עצירה באינפלציה המטורפת שהייתה בשנים האחרונות, אם כי אנחנו עדיין לא יודעים מה תהיה השפעה של גופים כמו אמזון שרוצים להיכנס בכח לשוק הזה ומוכנים לשלם על כך המון כסף. במקביל, החוזים החדשים בליגות האחרות מתחילים להתקרב לאזור המיליארד ליש"ט לעונה, פערים עדיין גדולים אבל לפחות מהווים שיפור כלשהו. 18 מתוך 20 קבוצות בליגה הספרדית רשמו אשתקד שיא מקבלת כספי זכויות שידור (לרבות ברצלונה וריאל מדריד) וההסכם החדש צפוי להכניס סכום גבוה בכ-20%.

במקביל האינפלציה בשוק ההעברות השחקנים עוזרת לקבוצות שגם מקבלות הרבה יותר כסף מרכש להשקיע בשחקנים חדשים, לשכנע כמה שחקנים ותיקים יותר במשכורת גבוהה כדי שיתנו דוגמא ותקווה לצעירים, וגם בפיתוח תשתיות אימון על מנת לגדל את השחקן הבא. כמו כן, הם מנסות להמשיך ומנסים להמשיך ולמצוא מציאות בשווקים אחרים, או אפילו מביאים שחקנים שלא מצאו את עצמם בליגה האנגלית, כמו ג'יידון סאנצ'ו, ריס נלסון ואפילו סרג' גנאברי שמוצא את עצמו מחדש בבאיירן.

זה מה שעושות אייאקס ופורטו, עליהן דיברנו בתחילת הטור. האתגר שלהן גדול אפילו יותר שכן זכויות השידור במדינתן נמוכים משמעותית. אייאקס ידועה כמועדון שמשקיע במדינות סקנדינביה, בלגיה, אפריקה וכמובן, הולנדים, ולמרות שהיא ידועה ככזו, היא לא הצליחה לרשום הצלחה יוצאת דופן בעשור וחצי האחרונים. העונה היא איזנה את הסגל עם החתמתם של שחקנים ותיקים כמו טאדיץ', בלינד והונטאלר. פ.ס.ו איינדהובן, יריבתה לצמרת, שהביאה בשנות ה-90' שחקנים כמו רומאריו ורונאלדו הברזילאים, נהייתה פעילה יותר בשוק המקסיקני ואף מינתה את קרלוס סלסידו ופרנסיסקו רודריגז כשגריריה במקסיקו כדי למצוא את הצ'וקי לוזאנו הבא. פורטו ובנפיקה ליסבון שפעילות מאוד בשוק בדרום אמריקה ועם אקדמיות מפוארות, הן הקבוצות שהרוויחו הכי הרבה כסף נטו בשוק ההעברות בעשור האחרון – בין 360 מיליון אירו ל-420, כמעט פי 2 ממונאקו השלישית שבאה אחריהן. מנגד הן שם מספיק גדול להחתים כוכבים מזקנים כמו פפה ואיקר קסיאס.

יש תקווה?

אז האם נצליח לראות אייאקס כזו לא מתפרקת או לפחות מצליחה להישאר תחרותית לאורך שנים? או שהיא תתפרק מנכסיה כמו מונאקו שלפני שתי עונות הגיעה לחצי גמר ליגת האלופות והעונה בקושי מחזיקה בליגה הצרפתית? סביר להניח שהאפשרות השנייה היא זו שתתרחש. ועדיין, אני רוצה לחזור לטאדיץ': יש לו 31 שערים העונה בכל המסגרות, לעומת 24 בכל ארבע העונות שלו בסאות'המפטון, אז נכון שהליגה ההולנדית הרבה יותר חלשה מהאנגלית, אבל לפחות אנחנו נהנים מהמהלכים שלו. העונה, הקשר הסרבי החליט שהוא רוצה להוריד הילוך וליהנות מכדורגל עוד כמה שנים, לפני שהקצב של הליגה האנגלית שוחק אותו לגמרי. מה שנותר לנו הוא לקוות לעוד שחקנים כמוהו שיעדיפו להרוויח קצת פחות כסף, אבל ילכו להנות ולשחק במועדון כמו אייאקס מאשר בסאות'המפטון.