// מאת ניר חיון

כמו כל שנה, תחילת הפרמיירליג היא יום חג עבורי. הכנתי את הבירה, הקדמתי את ארוחת שישי, הזמנתי חברים ונשאר רק להתענג על הליגה הטובה בעולם. מחזור הפתיחה לא אכזב, מוריניו בניצחון מוריניואי קלאסי של שער מפנדל וסגירת המשחק, וולבס מפתיעה כמו שהפתיעה בזמן חלון העברות, צ'לסי בניצחון על האדרספילד שמסתמנת כיורדת הבטוחה (יחד עם קארדיף) והחבורה של ליברפול עם קונצרט נהדר.

ממש נהנתי, לא קמתי מהספה בזמן המשחקים, קראתי פרשנויות, ניתוחים, סטטיסטיקה. כעסתי על עצמי ששמתי את קאנטה על הספסל בפנטזי ואז זה נגמר.. נשאר רק הריק הקיומי שלנו..

קאט, יום ראשון, שעה מאוחרת, גביע הטוטו, בני סכנין נגד מכבי נתניה. רואה את המשחק בחושך, רק אני ובדידים לנסות להבין את השיטה ואת ההגיון שמאחורי ההגרלה ההזויה של הטורניר המיותר הזה. באיזשהו שלב התחלתי לקרוא ספר, ולדבר בטלפון, קצת פייסבוק. רק שייגמר.

מתוך שעמום התחלתי לנסות להשוות בין הדבר הזה שאני רואה לבין הכדורגל שראיתי עד עכשיו.
צריך להבין. אני לא קטאלוני מחדרה ש"אוהב ברצלונה" ונוסע לטיול בר מצווה לקלאסיקו, ואני לא חי בסרט ש"אני אוהב כדורגל, אבל אני לא קורא למה שיש לנו פה כדורגל". אני פשוט לקוח ממורמר מהמוצר שיש לו ביד. ויש לזה פתרונות.

הכדורגל הישראלי נהיה בדיחה בשנים האחרונות, והגענו למצב שלא משנה אם מר הרצוג יאמן את הנבחרת או דלי וסמרטוט (תאכלס, אני בעד כל מי שהשחיל בין הרגליים של נמני), הבעיה היא שהדג מסריח מהראש, והסירחון הולך ומתפשט לכל עבר.

זה מתחיל במסדרונות ההתאחדות והעסקנות שמחכים לבדוק האם העסקן התורן כשיר לעמוד בראשות הגוף הלא ברור ולא שקוף הזה. סך הכל הגיוני שהאדם היחידי שרץ לבחירות לתפקיד – לא כשיר במאת האחוזים לשמש בו.
אותה התאחדות מאשרת לבעלים של קבוצה להרוס אותה, למכור את כל נכסיה, לגנוב (לכאורה) כספים מהקופה ולעבור לקבוצה הבאה, והבאה, ואל תתפלאו אם תהיה הבאה. כי האוהדים אשמים. הם אשמים שיש כרגע בעלים של קבוצה במעצר, בעלים של קבוצה בכלא ובעלים של קבוצה שלפי החוק אסור לו להיות בעלים של קבוצה.

זה עובר לתקשורת, שכולם הזדעזעו שמנהלת גוף תקשורת העלתה לשידור בעלים של קבוצת כדורגל כדי לנזוף בו, לסגור חשבונות אישיים, ולהוריד אותו משידור. אבל מזה אני כבר לא מופתע. תקשורת הספורט אלימה, בוטה, קוטלת שחקנים, מאמנים ואנשי מקצוע כאילו לא מדובר בבני אדם, היא מדרדרת את השפה והשיח ולא מבינה את כמות הכוח שיש לה בידיים – אלא מנצלת אותו לרעה. והצופה השבוי, שאוהב ספורט מאוד, נאלץ להתמודד עם זה כי אין לו אלטרנטיבה. הוא צמא לתקשורת ספורט, לכדורגל, לניתוחים, למקצועיות ומקצוענות. ואין פה את זה.

דוגמה מדהימה שמראה עד כמה עולם הכדורגל פה מנותק מהעולם שבחוץ – לאחרונה נפגשו אלופת המדינה (ישראל – ממוקמת במקום ה-93 בדירוג פיפ"א) נגד דינמו זאגרב, אלופת קרואטיה (סגנית אלופת העולם, מדורגת 20 בעולם). במקום לנתח, לחקור, להעמיק, ללמוד(!) מההזדמנות הזו של מפגש מול אימפריית כדורגל שכזו – הפרשנים, המכרים, אנשי המקצוע – טענו שהמשחק הזה בידיים שלנו. ניצחון קל. כמובן שכשאלופת המדינה הובסה חיפשו אשמים במקום להסתכל במראה.

זה הכדורגל שלנו, צריך לשפר אותו, מהבסיס עד למעלה, החל משיעורי ספורט בבית ספר, השקעה בנוער וילדים, העסקת אנשי מקצוע ולדאוג שיתמקצעו, למידה ממדינות אחרות שבהן זה הצליח. להעסיק בתקשורת אנשים מביני עניין, להחתים אנשים שעומדים במגע מול מצלמות על איזושהי אמנה על מנת שישמרו על שפה מכובדת ונקייה, מקצועית ולא עניינית ואישית. בקיצור, המון דברים שלא יקרו.

נשאר רק לקוות שהאנשים שמנסים להציג אלטרנטיבה (האתר הזה, פודקאסטים, מאמני נוער מקצועיים שמתחילים לתפוס פיקוד) יצליחו בדרכם ויזכו לכבוד ולבמה הראויה להם.

ולי? לי (מסתבר..) נשאר לחכות לדרבים בגביע טוטו…