אילו דניאלה דה רוסי היה נולד בכל מקום אחר בעולם, ככל הנראה שמקום הולדתו היה בארגנטינה, או ליתר דיוק באחד הרחובות הסמוכים לנהר הריו דה לה פלטה בבואנוס איירס – בין הבתים הצבעוניים, במעוז האותנטיות הדרום אמריקאית, במקום בו מותר וצריך לעורר כל טיפת רגש הקיימת בליבו של הצופה, האוהד או השחקן בעת משחק הכדורגל שנחשב ללא פחות מקדוש בחלק ההוא של הגלובוס.

רצה הגורל ובגיל 36 החליט דה רוסי לערוך את צעדיו האחרונים בקריירה לא על כרי הדשא של הקבוצות הנחותות יותר בסריה-א', לא באצטדיוני הבייסבול והפוטבול שהוסבו למשחקי הכדורגל של ליגת הMLS או רחמנא ליצלן, בליגות של מזרח אסיה, אלא במקום בו הוא יוכל להשתולל, להרביץ, להרגיש ולטעום את טעם הדשא יותר מבכל מקום אחר בעולם – בליגה הארגנטינאית.

דניאלה דה רוסי בחר להגשים חלום ולחזור למשחק הגס, חסר האסתטיות, אך הכל כך יפה ומרשים של הכדורגל הלטיני המקורי. כדורגל שנעלם כליל מהליגות של איטליה, פורטוגל וספרד, שכמעט ויישרו קו עם הכדורגל הכלל-אירופאי, מלבד שמירה כמובן על מאפיינים בודדים אותם לא יהיה ניתן להסיר מהDNA של אותן ליגות ויהי מה.

אך עדיין, דניאלה דה רוסי מתגעגע ללכלוך הטהור, למלחמות החורמה במרכז השדה, הוא מתגעגע להתבוססות בבוץ בעת שהוא לוקח באגרסיביות את הכדור מקשר היריבה, או מנטרל את חלוצה – כך שעל אף שאוהדי רומא, שרק לאחרונה איבדו את הקיסר הנצחי פרנצ'סקו טוטי, לא הצליחו לעבד ולהכיל גם את עזיבתו של סגן הקיסר, דה רוסי, החתימה של הקשר האיטלקי בבוקה ג'וניורס התקבלה בהבנה ובהגיון על ידי שאר אוהדי הכדורגל בעולם.

האצולה של בוקה ג'וניורס גאה במסורת שלה, היא דוגלת במשחק הפשוט והישן וצועדת לאורה של המנטרה הבאה – "תרצה לנצח, תשתוקק לנצח ובסופו של דבר גם תנצח", בבוקה מאמינים כי כדורגל הוא אינו מדע טילים – מי שטוב יותר, חזק יותר ורוצה יותר הוא יהיה זה שיעמוד לבסוף על הפודיום, כך שרדה בוקה לאורך יותר ממאה שנות קיום בג'ונגל של הכדורגל הדרום אמריקאי, כך היא הפכה לאחת מהקבוצות הגדולות בתולדות המשחק. עם מנטרה ומסורת שכזו, יכול דניאלה דה רוסי, מצעירי הדור שהביא לאיטליה את מונדיאל 2006, להזדהות.

בגיל 36, דה רוסי ובוקה יכולים לקחת את כולנו לסיפור מרגש צבעוני, סיפור על החיבור הבלתי אפשרי, אך הכל כך מתבקש, בין הסמל של רומא שזכה במספר תארים בודדים בקריירת המשחק הארוכה שלו, לבין אחת מקבוצות הכדורגל המפוארות בעולם. בין אחד מהשרידים האחרונים של הכדורגל האירופי בתחילת שנות האלפיים לבין הקבוצה הכי דרום אמריקאית שיש.

זה יכול להפוך לסיפור על תקומה מחדש – מתוך קרשי ההפסד וההשפלה של בוקה, שהפסידה באביב האחרון את התואר הנחשב והנכסף מכל ליריבתה העירונית השנואה, אל עתיד וורוד וגדוש בציפיות בעקבות שיתוף הפעולה המתוקשר עם האייקון האיטלקי המפורסם. חתימתו של דה רוסי בבוקה יכולה להיראות כהצהרה של קבוצתו כלפי ריבר פלייט – "אמנם הבסתם אותנו בזכות הטקטיקה, החדשנות וכושר המשחק שכה מאפיינים אתכם, עכשיו אנחנו מעלים את רף התשוקה והלחימה שכה מאפיינים אותנו עם הרכש החדש שיודע לעשות את זה יותר טוב מכולם".

בארגנטינה הכדורגל הוא עד המוות, ודה רוסי הוא אחד שמוכן למות על המגרש. בוקה מראה לריבר ולשאר היבשת כי היא לא מתכוונת להתחקות אחרי אף אחד. בוקה הגיעה לכל ההישגים הרבים שלה, בין אם זה שיא הזכיות בתואר האליפות, ששת ההנפות של גביע הליברטדורס או הניצחונות המפתיעים בגביע הביניבשתי על מילאן וריאל הגדולות בזכות דרך וגישה מסוימת, ושום הפסד, כואב ומביש ככל שיהיה, לא אמור לגרום לה להחליף את הסוס הוותיק והמנצח.

בעוד שדה רוסי נחת בארגנטינה עם פתיחת העונה של הליגה הארגנטינאית, בוקה נמצאת כבר בשלב שמינית הגמר של גביע הליברטדורס, שזכייה בו היא מטרת העל של הקבוצה לשנה זו. האם הנחיתה של דה רוסי, שצפוי כבר בימים הקרובים לשתף פולה עם ננדז, סאלביו, פאבון, בנדטו וטבז, אכן תצליח להשלים חבורת גלאקטיקוס עוצמתית ודורסנית שתשיב את בוקה לימי הזוהר הגדולים שלה או שמא מועדון הפאר שוב יקרוס תחת הלחץ של מחזיקת גביע הליברטדורס, ריבר ושאר קבוצות הצמרת בארגנטינה שנושפות בעורפה? מה שבטוח זה שדף חדש עומד להיכתב בהיסטוריה הענפה של אצטדיון הבונבוניירה.