לכל אוהדי הספורט יש זיכרונות ילדות וספורטאים שגרמו להם לצאת למגרש הקרוב ולנסות לחקות אותם. אני זוכר את עצמי במגרש השכונתי מתרגל את הסיבוב על המקום שביצע רומאריו ב-0:5 המפורסם נגד ריאל כאשר מיד לאחריו בעט עם החלק החיצוני וכבש שער לפנתאיון.
בכדורסל תמיד הייתי משחזר את 8 הנקודות של רג'י מילר נגד הניקס מ-1995 (ברור שאני שיפרתי את הביצוע של רג'י בכך שקלעתי 14 נקודות) ובטניס היה זה גוראן איבנסביץ שגרם לי לדרוש מאבא שלי מחבט והמשיך בניסיון כושל להגיש את הסרב המטורף של הקרואטי למרות שבטניס ניסיון החיקוי תמיד הסתיים מהר מהצפוי – הגשה לחצי מגרש ריק יכולה להיות מתישה כשיש לך רק שני כדורים…
הרשימה של דמויות וענפי ספורט שגרמו לי לצאת ולנסות לשחזר את מה שראיתי בטלוויזיה כל כך ארוכה, אך אם הייתי צריך לבחור ענף ספורט אחד מכולם, הייתי בוחר בענף שפרץ לחיינו בסערה באמצע שנות ה-90 וגרם לנו להגיע לביה"ס טעוני אנרגיות ומלאי מוטיבציה להוכיח שאנחנו החזקים ביותר – הבושידו!
לאחר שהתעוררנו מהאשליה המבוימת של ה-WWF (מה שלא מנע מאיתנו להתלהב בכל פעם שהאנדרטייקר הגיח מתחת לזירה והתעורר שוב לחיים) התמכרנו לספורט היאבקות חדש אשר בעיני תפס חלק כספורט הזירה האמיתי ומהר מאוד למדתי את הדמויות המרכזיות: יאמזקי עם הבעיטה העוצמתית, מיאטו איש ה"בעיטה האחורית" , נקאנו שכונה "האיש שלא מרגיש" כאשר האף שלו היה מתמלא דם אחרי מספר מכות, ומעל כולם שני הכוכבים הגדולים: נוביאקו טקאדה, לוחם יפני מגוון , טכניקה, נעילות ובעיטות עוצמתיות ובעל מסת גוף גדולה יחסית לשאר המתאבקים היפנים, בקיצור, המתאבק האולטימטיבי ומולו גיבור הילדות שלי, גארי אולברייט.
האיש העצום הזה היה נכנס בטירוף לזירה, אחרי כמה שניות הוא כבר היה נועל את יריביו באחיזת נלסון עד שהיריב היה מתפתה לעשות את שגיאת חייו ולנסות לקום. מיד לאחר הטעות החובבנית הזו היה מגיע סופלקס קטלני אשר היה בד"כ מוביל את היריב לביקור של מספר שניות בעולם הבא. אני ממש זוכר אותי ואת אחי מחכים שהיריב של אולברייט יקום ואז נראה את ראשו מותח בזירה תוך שאנחנו שואגים בטירוף!
הקרבות בין לוחמי הבושידו השונים היו כל כך מרתקים עד שהם גרמו לנו לבנות זירה מדומה בכל מקום אפשרי (בעיקר בכיתה) תוך שאנחנו מחקים את כל מהלכי הבושידו. אני ממש זוכר את דודו יהוד (שהיה מכור במיוחד לביצועים) מבצע תרגילי בושידו על אלעד בן הרוש הידוע בשם " בני". צרובה בראשי התמונה של בני נעול בנלסון עוצמתי, זעקות הכאב של בני גם הן צרובות בזיכרוני תוך שאני צועק לבני "תיכנע! אל תקום! אתה עוד צעיר!". בני ניסה לצעוק לרחמים ולשלוח יד לחילוף אבל כולם ברחו. הוא איכשהו שרד את את הקרב הזה אבל כולנו הבנו שאסור להיכנס עם דודו לזירה…
אז אנחנו לקחנו את זה טיפה יותר מדי רחוק אבל הבושידו ואולברייט השפיעו עליי ועל חבריי. ועכשיו תורכם לספר. מי היו הדמויות שאתם חיקיתם?
רומאריו בגול מדהים – עד היום אני מנסה לעשות את הסיבוב הזה ואני בכלל אוהד ריאל
תקציר גארי אולברייט
הזכרון ילדות שלי הוא אחרי כל אולימפיאדה כל השכונה הייתה נעמדת בכביש והיינו עושים תחרויות ריצה כאילו אנחנו דונובן ביילי או מוריס גרין.
מיותר לציין ששיא עולם לא נשבר על ידנו 😉
בסרטון השני הוא פשוט הורג אותו…לא נעים בכלל…