"המאמן יקבל הזדמנות אחרונה"
אתם מכירים את הריטואל. קבוצה פותחת את העונה עם רצף של כמה תוצאות רעות (הפסדים אם אתה קבוצה נורמלית, תיקו אם אתם מכבי ת"א או בית"ר), את השחקנים אי אפשר להחליף – אז דנים על עתידו של המאמן.
זה לא צריך לקחת הרבה זמן; בד"כ שניים או שלושה מחזורי ליגה שאינם מסתיימים בנצחונות, וכבר אפשרות החלפתו עולה על הפרק (בתוספת המועמדים הנצחיים – גיא לוי, משה סיני ושני האלי כהנים). ואז מגיעה הכותרת הזאת, שעולה בד"כ בבוקר של משחק ליגה תחת המאמן המשופד – "המאמן יקבל הזדמנות אחרונה" (או בדרמטית: "האם זהו משחק האחרון של…?"). מה בדיוק יקרה במשחק הזה, מדליפים יקרים? המאמן יגלה יכולות פלאיות שלא גילה עד עכשיו? השחקנים (שבד"כ לא יכולים לראות את המאמן) יירדו לגליצ'ים יותר? הקבוצה, שלא השתנתה, תשתפר משמעותית? או שהמאמן מספיק טוב, או שהוא לא מספיק טוב. אם הוא לא מספיק טוב – המשחק הזה, וסד הלחץ המטורף שבא איתו על המאמן ועל השחקנים, לא יעלה ולא יוריד. תמשיכו איתו או שתפטרו אותו, אבל חבל על הכותרת הריקה מתוכן.
מסיבות עיתונאים בשידור חי
קשה לשים את הנקודה על הזמן המדויק שבו זה התחיל. זה בוודאי קשור לריבוי ערוצי הספורט בטלוויזיה. ערוצי ספורט מהוגנים, ראויים ואהובים החלו לשדר מסיבות עיתונאים. ואני לא מדבר על מסיבות עיתונאים בעלות ערך חדשותי – למשל, הצגת שחקן חדש או בעלים חדש לקבוצה. שם יש ערך ברור למה שייאמר במסיבת העיתונאים, ושווה לשדר את הדברים בחי. אני מתכוון למסיבות עיתונאים הסטנדרטיות, המחויבות, לפני משחקים. הגיע הזמן להגיד את זה בקול רם וברור: מדובר באירועים משמימים. אוסף של קלישאות נבובות וצפויות, הצהרות ריקות מתוכן. הדוגמאות ידועות: "אנחנו מגיעים למשחק כדי לנצח" (וואלה?), "אנחנו יודעים כמה המשחק חשוב לאוהדים" (מה אתה אומר?), "אני קורא לכל הקהל לבוא" (הם באמת חיכו להודעה שלך), "אני מאמין שנוכל להוציא את העגלה מהבוץ" (מי בכלל רוכב על עגלות יותר?). כל מה שנאמר בכל מסיבת עיתונאים כזו, יכול היה להיכתב מראש ע"י הדובר, או הכתב, או ילד בן ארבע. אז למה שידור חי? האם יהיה כל כך קשה לקחת את המשפט וחצי הראויים מהשיעמום מחץ הזה, ולשדר את הסינק מאוחר יותר? ומי באמת יושב ורואה את מסיבות העיתונאים האלה? האם מישהו שמתעניין בכדורגל ישראלי צריך לחכות לרגע שבו מאמן הקבוצה או שחקן גנרי יבהירו לו ש"זה משחק חשוב מאוד" (גם אם זה מחזור רביעי), ש"היריבה קשה ותבוא להילחם על חייה" (באמת? חשבתי שהיא תבוא לבטן גב על הדשא של סמי עופר), וש"אסור להיות שאננים" ו"שאם לא ננצח בשבוע הבא לא עשינו כלום" ואתם מכירים את היתר. תשדרו דוק, תשדרו קלאס, תשדרו סטנגה, תשדרו הטלת גמדים. עזבו אותנו מגוש הקלישאות והשיעמום הזה.
"אני? אני אוהד ברצלונה"
(דיסקליימר: כותב שורות אלה הינו אוהד של ריאל מדריד, אבל הדברים מתייחסים גם לאוהדי ריאל או כל קבוצה אירופית אחרת).
זה קורה בעיקר בשנים האחרונות. בשיחות החולין, בארוחות הצהריים, בשמירות בצבא. הם החלו לצוץ כפטריות אחרי הגשם. אתה יושב עם אדם סביר למראה, אינטיליגנטי, חביב ומעניין, ושואל אותו איזה קבוצה הוא אוהד. הוא מסתכל לך בעיניים, ישר בעיניים, ועונה לך בלי למצמץ: "ברצלונה". אתה מעקם איזו גבה, ושב ושואל: "ובארץ?". "ברצלונה, אמרתי לך" הוא עונה שוב. "אין לך קבוצה בארץ?" "לא", הוא יחייך בחיוך של הקלה, "אין לי קבוצה בישראל. אין פה כדורגל", הוא יתרץ, "הרמה לא רמה, השחקנים לא שחקנים, הבעלים לא בעלים, ההתאחדות נוראית. אני אוהב כדורגל, אתה מבין? כדורגל אמיתי, לא הסטנגה שמשחקים בארץ… בארץ הוא אומר לי…" וצוחק.
והבחור גדל בישראל. הוא לא ספרדי, לא קטאלני, לא קסטיליאני, לא לונדוני, לא קוקני, לא כלום. בארץ הוא גדל. בפתח תקוה. בתל אביב. בחיפה. בירושלים. אבא שלו מכאן וסבא שלו מכאן. והוא מעז להגיד לך "ברצלונה". ואני בנאדם מנומס, אז אני אגיד כאן את מה שבא לי להגיד לכל מי ששמעתי עונה את התשובה הזאת (והיא באותה מידה יכולה להיות גם מנצ'סטר יונייטד, או ריאל מדריד, או אפואל ניקוסיה):
אלה שמספרים לכם שהם אוהדי "ברצלונה", יש מילה אחת בעברית שמתארת אותם: שקרנים. שקרנים עלובים. למי שנולד וגדל בישראל, יש קבוצה ישראלית. היא רק בארון. עוברת תקופה לא טובה, מצויה בשנים משבריות, אז עדיף להתחבא מאחורי גופיה של מסי. גם לאבא שלהם היתה קבוצה, וגם אבא שלהם לקח אותם למשחק בבלומפילד (או טדי, או קרית אליעזר), וגם הם התאהבו בעטר ובאוחנה, באיציק זוהר ואבי נמני, בדריקס ובשלום תקוה, ברביבו וברקוביץ'. שום ריבאלדו ושום קומאן לא היה להם בפנטזיות. אפילו לא רונאלדיניו. כולנו יודעים שבניינטיז חרשת על "הדקה ה-91", יא סנוב. כולנו יודעים שכששיחקת כדורגל חיקית את יורם ארבל, ולא את פרננדו דה לה הויה קרדינל מ-TVE. אל תבלבל את המוח.
וזה לא שהכדורגל כאן מושלם. ממש לא. וכשמסתכלים על האלטרנטיבות בספרד ובאנגליה ובצרפת, הליגה כאן באמת נראית חצי אפויה. בינונית. לפעמים אפילו חלשה. אבל תחושת העליונות תמיד היתה מוזרה לי. הרצון הזה להתרחק מהכל, להגיד בסיפוק "אני? אני לא מאלה, אני איש העולם הגדול. אני לא לבנטיני מהסוג שרואה כדורגל ישראלי. אני אירופאי. הנה הטיקט שלי מהחנות הרשמית במדריד/ברצלונה/לונדון". אני מכאן. הרגשות שלי הם כאן, המחשבות שלי הם כאן, והכדורגל שמעניין אותי הוא כאן. והליגה הלאומית בישראל תמיד תניע אצלי שריר בלב הרבה יותר מכל היכלי הכדורגל המרשימים שיש לאירופה להציע. וגול של הקבוצה שלי, מגוב ריקבון ועפר בליגה א', יניע את בלוטות הדמע והרגש הרבה יותר מכל להטוט של ניימאר, מכל דריבל של מסי, מכל פצצה של כריסטיאנו רונאלדו.
אז כן, קוראים לי אבישי, אני משלם מסים, אני ממחזר, ואני אוהב כדורגל ישראלי. אתה מבין?
