גרמניה שלי, נבחרת שרבים רואים בה דוגמה ומופת לכדורגל רציני, מסודר ובעיקר מוצלח. מאמניה ושחקניה תמיד הצליחו לרתק אותי למסך הירוק, בשבילי היא תמיד הייתה אחת ויחידה. היא הגיעה למונדיאל הזה אלופת עולם, אבל ברגע האמת התרסקה וקצת ריסקה לנו את הלב.
לכל אוהד ואוהדת כדורגל יש סיפור משלו ושלה, סיפור שמעניק צבע ומשמעות. אהדתי למאנשפט התחילה כשגיליתי שאני אזרחית גרמניה מלידה. סבא רבא שלי היה אוהד גאה וכך החל לו סיפור אהבה המתגלגל מדור לדור. לא זכיתי להכיר את האוהד מספר 1, אך מזכרת מאהדתו לנבחרת נשארה אצלי עד היום: סיכה שהיה עונד למשחקים שעליה רשום בגרמנית "קיש מיר אין טוכעס!" (שק לי בתחת). מסיפורים של סבתי נגלה לי שאת הסיכה הוא היה חושף אם היו מדברים רע על הנבחרת האהובה שלו.
האהבה האמיתית שלי לנבחרת גרמניה החלה כשנכחתי באחד ממשחקיה, לא אחר מגמר היורו 1996 בו ניצחה גרמניה את צ'כיה 1-2 עם שער הזהב המפורסם של אוליבר בירהוף. במשחק הזה למדתי להיות אוהדת ואהדה מהי.
הייתי עדיין ילדה – לא הבנתי המון אז בכדורגל, אבל הבנתי את הבסיס: לשמור על ריכוז, עיניים על הכדור, וכשיש גול יש גם התפרצות רגשות שאין דומה לה. כולם מתחבקים עם כולם, משהו שהיה לי מאוד מוזר, אך כיף בתור ילדה כי הרגשתי שבעולם המנוכר שלנו החיבוק הזה הוא טבעי ולא מאולץ.
גרמניה תמיד הראתה סוג של "עליונות קבוצתית" דרך יכולות אישיות של כל שחקן, משוערים ענקיים ועד ניצול המצבים מופתי של מירוסלב קלוזה ותומאס מולר. יעילות, עומק מעורר קנאה, צוות אימון יצירתי, חדשנות מבחינת הגישה המדעית והסטטיסטית. נבחרת עוצמתית שתמיד שומרת על כבודה, שלא לדבר על חצי גמר לפחות בכל טורניר גדול מאז 2006.
רצים קדימה למונדיאל 2018. גרמניה אלופת העולם, אלופת הקונפדרציות עם הרכב ב' שלהם. אחת הפייבוריטיות לזכייה. אבל אז בא ההפסד למקסיקו, ואז הניצחון המדהים על שבדיה. מה שהוביל למשחק מול דרום קוריאה, על פניו הנבחרת החלשה בבית, אחרי שני הפסדים ובלי סיכויים להעפיל לשמינית הגמר.
סיפור שסופו ידוע מראש? לא זה היה המקרה, ועלילת הסיפור הפכה מדף לדף ומדקה לדקה לסיפור אימה עם טוויסט, מה שהשאיר את הקוראים, ובמיוחד אוהדי גרמניה ומקסיקו, במתח. אותי? אחוזת בהלה. נוקפות הדקות ואין שערים. האם זה באמת אפשרי? אלופת העולם תחזור הביתה בבושת פנים?
אני לא אשקר, ואומר שדי זלזלתי בדרום קוריאנים וביכולת שלהם להוות יריבה לגרמניה. אבל גם בלי משהו לשחק עליו, הם נלחמו, עד הדקה האחרונה. סוף הסיפור? גרמניה הפסידה, במשחק שבו נראתה מבוגרת וחסרת תכלית. בשבילנו האוהדים זו הייתה חוויה סיזיפית. לעיתים התבוננתי בה ולא זיהיתי את יוגי לב ושחקנים, שנראו לי כמו זרים.
המשחק ובמיוחד התוצאה גרמה לי להרגיש עייפות, תסכול ואכזבה. הנחתי שתי אצבעות על השפתיים בגול הראשון של דרום קוריאה. התחלתי להתבייש אחרי הגול השני. את סיכום המשחק לא רציתי לראות. קשה לעיכול, כשהורגלנו לנבחרת גרמניה שמטיילת בשלב הבתים כאילו היה זה נופש ביער השחור.
קשה לחשוב על עוד אירוע שבו חווים כזה מנעד של רגשות, לפעמים בתוך דקות ספורות. לפני יותר מ-20 שנה נפלתי, בלי להתכוון, בקסמיה של נבחרת גרמניה וביופיו של הכדורגל בכלל. עכשיו, כשהיא כבר לא שם, אוכל לפנות את הרגש לנבחרות שהצליחו להתקדם ולרגש, כאלה שמגיע להן להיות בשלב הזה.
אז עד הטורניר הגדול הבא, זוהאוסה (הביתה בגרמנית). גרמניה, הורידו עלייך את השאלטר מוקדם מדי הפעם.
