// מאת אלכס שוורצר
הקדנציה הארוכה של ונגר בארסנל האפילה לחלוטין על עבודתו של ג'ורג' גרהאם, אך הוא יצק את היסודות הקריטיים להצלחת הצרפתי בארסנל והיה זה שהחזיר אותה לגדולה אחרי שנים ארוכות של דשדוש
בתום עונת האינבינסיבלס 2003/04 מרטין קיאון וריי פרלור עזבו את ארסנל. הם היו השרידים האחרונים של עידן ג'ורג' גרהאם במועדון. באופן סימבולי מאז ארסנל עדיין מחפשת אליפות.
ג'ורג' גרהאם נולד ב-30.11.1944 בברגדי, פרוור של גלזגו. אביו נפטר כשג'ורג' היה בן חודש ואחותו כשהיה בן 7. הוא חי עם אימו בעוני. למרות היותו סקוטי, הוא מזוהה לחלוטין עם הכדורגל האנגלי שכן כבר בגיל 17 חתם על חוזה מקצועני באסטון וילה ומעולם לא חזר לשחק או לאמן בסקוטלנד. מתוך 17 שנות משחק, רק 6 הוא העביר בארסנל, אך הפך למזוהה איתה בגלל שהיה מכוכבי הקבוצה שהביאה תואר אירופי ראשון למועדון (גביע ערי הירידים 1969/70) וזכתה בדאבל ראשון שלה עונה אחר כך.
אחרי עבודה כעוזר מאמן בקריסטל פאלאס וק.פ.ר, הוא קיבל בדצמבר 1982 ג'וב צנוע – מנג'ר של מילוול הקטנה, שהייתה אז במקום האחרון בליגה השלישית. גרהאם הציל אותה מירידה ובעונת 1984/85 העלה אותה לליגת המשנה. הוא בנה שם סגל שעתיד לעלות לליגה הבכירה של אנגליה לראשונה בתולדות המועדון, אבל כבר בלעדיו. כמו כן נתן את ההופעות הראשונות לגדול שחקני המועדון טדי שרינגהאם. אומנם טדי גם סבל מגרהאם, אך גם התחשל וגרהאם היה בסופו של דבר זה שנתן לו גם את המקום בהרכב.
בינתיים במרץ 1986 דון האו עזב את ארסנל אחרי שנתיים וחצי בינוניות. במועדון פנו תחילה לאלכס פרגוסון ורי ונאבלס, אך אלה סירבו להגיע. בסופו של דבר הפור נפל על אגדת העבר ג'ורג' גרהאם.
צריך לומר שבאותה תקופה ארסנל כאמור היו מועדון מדשדש, שזכה באליפות אחת בלבד מאז 1953 (אותה עונת דאבל שהזכרתי קודם – 1970/71). הקבוצה לרוב סיימה בחלק העליון, אך רחוק ממאבק האליפות. היא גם התעלתה בגביעים בסוף שנות השבעים, אך לא מעבר. גרוע מזה, ארסנל הפסידה את הכוכבים הגדולים שלה לקבוצות אחרות – ליאם ברדי עזב ליובנטוס ואילו פרנק סטייפלטון למנצ'סטר יונייטד.
כשגרהאם הגיע לארסנל היה לו ביד שלד שחקני בית מבטיחים – טוני אדמס, דייויד אולירי, מרטיקן קיאון פול דיוויס, דיוויד רוקאסל וגם כישרון צעיר ענק פול מרסון, אך הוא ידע שבשביל הצלחה הוא צריך למצוא פרטנרים איכותיים בהגנה לשני החבר'ה הראשונים ברשימה. הוא התחיל מהחלטה לוותר על קיאון שנמכר לאסטון וילה. הראשון להגיע לחוליית ההגנה היה מגנה הימני של וימבלדון נייג'ל וינטרברן שהחליף את ויו אנדרסון שנמכר ליונייטד. יחד איתו הגיע עוד רכש נפלא – מרטין אלן סמית מהיורדת לסטר. בכלל עונת 1987/88 הייתה מרכזית בבניית הקבוצה כאשר בהמשך הגיעו אז שני שחקנים די אלמוניים מסטוק סיטי – המגן השמאלי לי דיקסון והבלם סטיב בולד. כמו גם וינגר בראיין מרווד. פול מרסון ומייקל תומס לראשונה קיבלו קרדיט אמיתי בהרכב. עוד צעד חשוב היה לתת את סרט הקפטן למנהיג צעיר בדמותו של טוני אדמס, אותו ענד עד לפרישה 14 שנים מאוחר יותר.
הקבוצה הבשילה למאבק על אליפות בעונת 1988/89. שחקני הבית התקדמו, ההגנה צברה את התיאום הנכון, אלן סמית ופול מרסון הובילו את ההתקפה. כנראה הקוף של שנים ארוכות ללא אליפות כמעט גרם לארסנל לפספס אותה בצורה שלומיאלית במחזורים האחרונים, אבל אז הגיע המשחק האחרון של העונה באנפילד והשער הדרמטי של תומאס. אגב, צריך לציין שתדמית הארסנל המשעממת של 1:0 מגעילים יותר מתאימה לחלק השני של הקדנציה של גרהאם. באותה אליפות ארסנל זכתה כשהיא כובשת יותר מכולם 73 שערים. זו גם הייתה האליפות האחרונה באנגליה מבלי לשתף אף שחקן זר מחוץ לאיי הבריטים.
אחרי מקום 4 בעונת 1989/90 גרהאם שדרג את עמדת השוער, כאשר הביא את שוער נבחרת אנגליה הטרי דיוויד סימן מק.פ.ר (לוקיץ' עזב ללידס). הגיע גם הזר המשמעותי הראשון אנדרס לימפר השוודי. ההגנה עצמה הגיעה לשלמות כאשר ספגה 18 שערים בלבד (שיא שתשבור צ'לסי של מוריניו ב – 2004/05) וההתקפה המשיכה לתת תפוקה טובה – 73 שערים (מקום שני). רק הפסד 1:0 לצ'לסי מנע מהתותחנים להפוך לאינבינסיבלס כבר אז. ארסנל הקדימה את ליברפול ב – 7 נקודות, למעשה ב – 9, אבל שתי נקודות ירדו על התגרה באולד טרפורד.
20 שנה אחרי בדיוק אחרי הדאבל כשחקן, ללא ספק זה היה שיאו המקצועי של גרהאם כמאמן. מכאן אפשר להגיד הגיע החלק השני והיותר אפור של הקריירה שלו כמנג'ר. זה התחיל דווקא עם אופטימיות רבה כאשר בספטמבר 1991 ארסנל שמה את ידה על אחד הסקוררים היותר מוכשרים באנגליה איאן רייט, שגם לקח באותה עונה את מלכות השערים של הליגה. אך אולי בדיעבד הוא גם היה זה שהתחיל להגביל את הקבוצה בהתקפה, שהפכה ליותר מדי תלויה בו. רייט היה סקורר מדופלם, אך בעיקר פינישר גדול ולא מעבר. דבר רגיל לגמרי בדרישות של כדורגל ששוחק אז.
בעקבות האליפות ארסנל הייתה גם הקבוצה האנגלית הראשונה מאז האסון בהייזל, לנסות את מזלה בגביע אלופות. שנה לפני הקמת ליגת האלופות, הוחלט כבר שיהיה שלב בתים. ארסנל הייתה קרובה מאוד להגיע לשם, אך במשחק קובע בהייבורי נכנעה לבנפיקה בהארכה.
היא לא תתקרב יותר לאליפות עד לדאבל של ונגר, אך עדיין תציג הגנת ברזל, ותסיים לרוב בשיפולי הצמרת.
גולת הכותרת של ארסנל בשנותיה הראשונות של פרמייר ליג הם גביעים. ב – 1992/93 ארסנל עשתה דאבל גביעים יפה – הגביע האנגלי + גביע הליגה (שהיה השני של גרהאם במועדון, הראשון היה בעונתו הראשונה 1986/87). עונה אחר כך ארסנל זכתה בגביע המחזיקות אחרי ניצחון 1:0 על פארמה הפייבוריטית בגמר. עד היום זה הוא המפעל האירופי האחרון בו זכתה הקבוצה. לזכיה הזו שותף כבר החלק האחרון בפאזל המפורסם של ההגנה – מרטין קיאון, שחזר לארסנל בפברואר 1993 כדי להחליף את אולירי הותיק שעזב ללידס.
אגב, לארסנל הייתה עדיין ההגנה השנייה בטיבה בליגה ב – 1992/93 (38 שערים ב-42 מחזורים) והכי טובה עונה אחר כך עם 28 ספיגות בלבד. שחקן הבית הבולט שגרהאם העלה לבוגרים באותם שנים היה הקשר ריי פרלור. גם הוא ישרת את המועדון עוד שנים רבות ויהיה שותף מלא לכל תור הזהב של ונגר.
כמו שקורה הרבה פעמים כשהמנג'ר ממצה את עצמו, גם הקדנציה של גרהאם הסתיימה בטונים צורמים. עונת 1994/95 הייתה סיוט מוחלט עבור התותחנים. הם קבעו בה בערך את כל השיאים השליליים בעידן פרמייר ליג ואף מעבר לכך (עדיין העונה עם אמרי הם הצליחו לשבור שיא נקודות שלילי לשלב הזה). הקבוצה דשדשה אפילו בחלק התחתון של הטבלה, ואם זה לא מספיק, בפברואר 1995 נחשפה פרשה של גזירת קופונים – מסתבר שהמאמן קיבל כסף מתחת לשולחן על העברת שני סקנדינבים כושלים לגמרי – פל ליידרסן הנורווגי וג'ון פקסה ינסן הדני. גרהאם נאלץ לעזוב את תפקידו ואף הושעה למשך שנה.
אחרי שהשעיה הסתיימה הוא אימן עוד את לידס יונייטד אותה הוליך להשתתפות בגביע אופ"א. באוקטובר 1998 מונה במפתיע למשרת מנג'ר טוטנהאם הוטספור. בליגה הוא די נכשל איתה, אך עדיין הוא זה שהוליך את התרנגולים לאחד משני התארים היחידים שלהם בעידן פרמייר ליג – גביע הליגה בעונת 1998/99. אחרי שעזב את טוטנהאם ב – 2001 הוא סיים את קריירת האימון.
לסיכום. אומנם עברה שנה וחצי בין עזיבת ג'ורג גרהאם להגעת ארסן ונגר, אך צריך להבין שהצרפתי היה מאז ומתמיד אידאליסט, לא טקטיקן גדול מדי, בלשון המעטה, ודי חסר מושג במשחק ההגנה. אין ספק שונגר היה מהפכן והפך את כל המועדון מקצה לקצה, החל מפילוסופיית משחק, דרך שינוי תזונתי שהאריך קריירה של שחקנים ועד לפרטים הקטנים במגרש האימונים. לאור החסרונות של ונגר הוא מעולם לא היה מצליח לרשום הצלחה כה כבירה בטווח הזמן הקצר ללא היסודות שירש מגראהם – חוליית הגנה מאוד מתואמת שמורכבת כולה מדמויות חזקות ונערצות. לזה צריך להוסיף גם את ההחתמות של דניס ברגקאמפ ודיוויד פלאט שנעשו בתווך שבין פיטורי גרהאם להגעת ונגר. עם יציבות ושקט מאחורה, ונגר יכל להיות מרוכז בהטמעת פילוסופיית משחק ההתקפה שלו. ונגר קיבל בסיס מעולה, הרבה יותר טוב ממה שהשאיר אחריו.
כפי שאפשר לראות, לגרהאם מניות רבות בעידן ההצלחה הזה של ארסנל. ברור שונגר היה מאמן איכותי ממנו, אך מכורח הנסיבות גרהאם די נשכח בתודעה של אוהדי כדורגל ולא בצדק.
