פרוייקט "גדולי הדור", שיצא לדרך לפני קצת יותר מחודש, מגיע כעת לסיומו. היום נדרג את עשרת השחקנים הגדולים בכדורגל הישראלי בדור האחרון. כאלה ששינו את תפיסתנו, כאלה שלרגעים השכיחו שמדובר פה בסך הכל בכדורגל הישראלי, שעשו דברים מדהימים והפכו לאגדות חיות.
נזכיר את שיטת הדירוג שלנו – בראש ובראשונה, נחשבים רק הישגי השחקנים במדי קבוצות ישראליות, בליגה, בגביע או במפעלים האירופאים. ההישגים שנלקחו בחשבון בדירוג הם רק מקיץ 1995 ועד סוף עונת 2019/20. נלקחו בחשבון כמה אספקטים חשובים בבחירה: מספרים, כי בסופו של דבר זה מדד מובהק. גם כמויות שערים (בישולים נלקחו בעירבון מוגבל), אבל גם תארים קבוצתיים, תארים אישיים, ועוד. סיפור. הרקע ממנו בא השחקן, כמות השנים ששיחק בליגה, הדרך שלו למעלה ולהצלחות.
ניתן פקטור משמעותי לשחקנים שהגיעו להצלחות עם קבוצות קטנות יחסית. עמדה במגרש. שוערים זוכים לדירוג נפרד (לינק לדירוג השוערים), בלמים, מגנים וקשרים אחוריים קיבלו פקטור רציני מכיוון שבדרך הטבע הם פחות בולטים. אישיות. אי אפשר לברוח מזה, זה דור שבו הכדורגלנים הם כבר לא עוד חולצה של הקבוצה שלהם. קיבלו תוספת משמעותית שחקנים שעומדים במבחן "דודה שלך" (אם דודה שלך לא מבינה בכדורגל ועדיין השמות מצלצלים לה מוכר). יציבות. בדירוג הזה משתתפים גם כדורגלנים זרים וגם ישראלים. מטבע הדברים, הזרים שיחקו פחות שנים מאשר הישראלים בקבוצות הישראליות, ולכן ניתן פקטור משמעותי לשחקן זר או ישראלי שהיה בטופ לאורך זמן, כאשר לזרים הזמן התקצר.
לפני שנתחיל למנות אותם, אני רוצה להודות לכל מי שלקח חלק בפרוייקט הזה וכתב על הדור האחרון בכדורגל שלנו. בראש ובראשונה טמיר זוארץ וברק קורן, מייסדי האתר שאתם כרגע קוראים, שנתנו לי את הבמה לעשות את הפרוייקט השאפתני שעבדתי עליו קשה. תודה ליוחאי שטנצלר, גיא רוה, שגיא להמן, יעקב סלע, אילון גולד, נעם פרוסטיג, מוטלה רפלד, דור טיטו, דרור נוה, ליאור מירון, חיים קיסוס, רע רימון, יעקב ליפשיץ, אפי בריק, יוסף דיגורקר, נמרוד קדוש וגיל שלו, כותבי אתר "הזווית", שנתנו כל אחד מעצמו את הזווית שלו על השחקנים הגדולים בדור הנוכחי. תודה להשראות שלנו בכתיבת הדירוג, שרון דוידוביץ' ואסף כהן, שכתבו את "אגדות דשא" עליו מתבסס המודל של הדירוג, ואביעד פוהרילס, רון עמיקם ואורן יוסיפוביץ', שנתנו לי את ההשראה מספרם "מאה הגדולים". תודה שוב לכל מי שכותב על הכדורגל הישראלי בכל מקום וגורם לנו להמשיך להתאהב בו, למרות הכל. כשהתחלתי לעבוד על הדירוג איפשהו באפריל הייתי בחל"ת ומבואס כי לא היה לי את הכדורגל שלי ללכת אליו. רגע לפני סגר נוסף (הפעם עם הכדורגל שממשיך) הגיע הזמן לסכם את הפרויקט שעשינו כאן.
דירוג מאה הגדולים עד כאן:
100. אייל גולסה 99. יואב זיו 98. ואסילי איבנוב 97. חיים סילבס 96. גיא צרפתי 95. קרלוס גרסיה 94. ראדה פריצה 93. חיים רביבו 92. משה גלאם. 91 ליאור רפאלוב 90. עומרי בן הרוש 89. ערן לוי 88. סבסטיאן סימרוטיץ' 87. אבירם ברוכיאן 86. מוראד מגמדוב 85. אובידיו הובאן 84. ניקיטה רוקאביציה 83. וידאר קיארטנסון 82. דור מיכה 81. בן שהר. 80. גאבור הולמאי 79. ליאור אסולין 78. עופר שטרית 77. אילן בכר 76. תמאש שנדור 75. עבאס סואן 74. ניר סביליה 73. טל בן חיים (החלוץ) 72. דקל קינן 71. איתי שכטר 70.אלי דסה 69. רוברטו קולאוטי 68. ז'אן טלסניקוב 67. שיר צדק 66. ריימונדאס ז'וטאוטאס 65. איתן טיבי 64. עידן טל 63. גילי ורמוט 62. שרן ייני 61. אישטוון פישונט 60. אופיר חיים 59. אנדז'יי קוביקה 58. ג'ון פנסטיל 57. נג'ואן גרייב 56. אלון חזן 55. פיני בלילי 54. שלומי ארבייטמן 53. ברוך דגו 52. רן בן שמעון 51. אסי טובי 50. שי הולצמן 49. טל בנין 48. דרק בואטנג 47. דדי בן דיין 46. ראובן עטר 45. קובי רפואה 44. יניב אברג'יל 43. ניר קלינגר 42. מוטי קקון 41. טל בן חיים (הבלם) 40. עמיר תורג'מן 39. אסי דומב 38. אמיר שלח 37. פדרו גלבאן 36. יגאל אנטבי 35. ג'ון אוגו 34. מאור בוזגלו 33. גוסטבו בוקולי 32. רונן חרזי 31. אבישי ז'אנו 30. סרגיי קלשצ'נקו 29. עומר דמארי 28. ננאד פראליה 27. מהראן ראדי 26. טוני וואקמה 25. דוד אמסלם 24. מאור מליקסון 23. מיכאל זנדברג 22. יניב קטן 21. אדורם קייסי 20. מיגל ויטור 19. איגביני יעקובו 18. סלים טועמה 17. אלון מזרחי 16. סרגיי טרטיאק 15. אלירו עטר 14. איציק זוהר 13. אישטוון שאלוי 12. יוסי אבוקסיס 11. אלון חרזי
10. ואליד באדיר – לא עובד בשביל אף אחד
קריירה: הפועל פתח תקווה (1992-1999), ווימבלדון (1999-2000), מכבי חיפה (2000-2005), הפועל תל אביב (2005-2013)
הישגים: 5 אליפויות (2000/01, 2001/02, 2003/04, 2004/05, 2009/10), 5 גביעי המדינה (2005/06, 2006/07, 2009/10, 2010/11, 2011/12), גביע הטוטו (2002/03)
עוד כשהגיע לקבוצת הנוער של הפועל פתח תקווה אחרי שניסים קלדרון האגדי דאג לשתות אותו מהנוער של הפועל כפר קאסם הבין ואליד באדיר שיש ציפייה שייצג את המגזר הערבי. הוא אפילו הגיע ממשפחה כזאת – סבו היה אחד הקורבנות לסיפורים הכי מזעזעים ביחסי יהודים-ערבים בישראל מקום המדינה – טבח כפר קאסם. באדיר היה יכול לקחת את הסיפור הזה ולמנף אותו, להפוך לסמל של שילוב ערבים בחברה הישראלית דרך הכדורגל – אחרי הכל גם קודמיו האגדיים, ריפעת טורק וזאהי ארמלי עשו את אותו הדבר.
במהלך הקמפיין של הפועל תל אביב בליגת האלופות ניסה עיתונאי פורטוגלי לקבוע ראיון עם באדיר. הרקע היה המשחק מול בנפיקה כשכמה ימים לפניו נערך משחק בין הפועל תל אביב לבית"ר ירושלים. העיתונאי התעניין בשחקן הערבי שמשחק מול בית"ר ירושלים, על כל המשמעויות. כשבאדיר הבין שלשם הולך הראיון הוא ביטל אותו. אני יודע בדיוק על מה יהיה כל הריאיון, הוא כל הזמן ינסה לחלץ ממני תשובות על העניין הערבי. אני מכיר את כבר את כל השטויות של הכתבים" הוא אמר. "זו לא כתבה עליי בתור שחקן, אז אני מעדיף לא להיכנס למקום הזה"
כי באדיר בחר בכוונה תחילה לא להיות ייצוג פוליטי של ערבי בכדורגל הישראלי, בחר בכוונה להתמקד במקצוע ולא לעשות לובי תקשורתי. שחקן צנוע ושקט, שלא מחפש לדחוף את זהותו כדי לייצר כותרות. מגיל קטן הוא נתן לכדורגל שלו לדבר, ואיזה כדורגל היה לו. שותף לשלוש שושלות מופת בדור האחרון – הפועל פתח תקווה של שנות התשעים שהיה מועדון ענק בכדורגל הישראלי, מכבי חיפה של תחילת האלפיים עם הדומיננטיות המוחלטת והפועל תל אביב הגדולה של סוף העשור ההוא. הוא שיחק בשתי קבוצות שונות בליגת האלופות, כבש מול מנצ'סטר יונייטד שער אדיר במדי ווימבלדון, כבש שיוויון חשוב מול נבחרת צרפת במוקדמות מונדיאל 2006. הוא תמיד היה שם, נוכח ולא נותן לאף אחד לגמד אותו לממדי השחקן הערבי הסטיגמתי.
ב"ספר מלכים – מאה סיפורים על הכובשים הגדולים בכל הזמנים" שיצא ב2009 כתב לירון תאני על באדיר: "את השקיפות שלו הוא כנראה אימץ מבחירה מודעת. כשאינך שקוף, שמים אליך לב, וכששמים אליך לב, לא מספיק להיות כדורגלן – עליך להיות גם סמל". באדיר לא רצה להיות סמל של החברה הערבית בכדורגל אבל הפך להיות אבן יסוד בצמיחת הכדורגל במגזר בשנים שאחריו. שחקנים כמו דיא סבע, מונאס דאבור, בירם כיאל, ביבראס נאתכו או חאתם עבד אלחמיד יצאו לקבוצות גדולות באירופה לא מעט בגלל ההצלחה הגדולה שלו. באדיר הוא סמל לעד כמה תפל העיסוק שלנו בהנחות היסוד, עד שלפעמים אנחנו שוכחים שמדובר קודם כל בשחקן כדורגל. ובאדיר היה שחקן כדורגל ענק.
למה הוא כאן? באדיר לא היה רק שותף לשלוש קבוצות גדולות בדור האחרון ולאורך זמן בכל אחת – הוא היה חלק משמעותי בכל אחת מהקבוצות. דרך השערים בהפועל פתח תקווה, ניהול המשחק במכבי חיפה וההפיכה לבלם בהפועל תל אביב הוא מיצה מאה אחוז מהיכולת שלו.
9. אלי אוחנה – הוא זה בית"ר (חיים קיסוס)
קריירה: בית"ר ירושלים (1980-1987, 1991-1999), מכלן (1987-1990), בראגה (1990-1991)
הישגים: גביע אירופה למחזיקות גביע (1987/88), הסופרקאפ האירופי (1988/89), 4 אליפויות ישראל (1986/87, 1992/93, 1996/97, 1997/98), אליפות בלגיה (1988/89), 2 גביעי המדינה (1984/85, 1985/86), פעמיים כדורגלן העונה בישראל (1983/84, 1996/97), פרס בראבו לכדורגלן הצעיר המצטיין באירופה (1987/88), חבר היכל התהילה של הכדורגל הישראלי.
אפשר להתווכח על גדולתו של אלי אוחנה ככדורגלן או כמאמן, אך על דבר אחד כולנו נסכים, יש לו בלורית של פרסומות. רגע, בעצם הוא עשה איתה פרסומות. אז בעצם הבנאדם מושלם.
אבל נחזור לכדורגל ומסתבר שגם שם יש לו במה להתגאות. תסלחו לי אם אני נשמע לא אובייקטיבי (יציע מערבי, פעם בחצי יובל, נעים להכיר). אלי אוחנה מזוהה עם בית"ר ירושלים כמעט כמו שבית"ר ירושלים מזוהה איתו (לא שיחק בארץ באף קבוצה אחרת) וכמה סימבולי שבעת הזו הוא משמש בתפקיד של משה דדש האגדי, יו"ר הקבוצה הירושלמית, מתחילת שנות ה- 70' ועם הפסקות קצרות, עד שנת 2000.
אוחנה הגיע לבית"ר ירושלים באמצע שנות ה-70' כשהוא בן 12 והכוכב בקבוצת הבוגרים באותה העת היה מיודענו אורי מלמיליאן. הוא שיחק בה ברצף עד 1987 שבה יצא קצת לאירופה ועשה חייל בעיקר בקבוצה מכלן ההולנדית, עם אליפות בלגיה ואפילו תארים אירופיים. בשנת 1991 חזר לארץ ולבית"ר ובשנת 1999 פרש ממשחק ועבר לאמן, אבל לא על זה באנו לדבר.
נפרדנו מהשחקן אלי אוחנה לפני שנות דור, אך מורשתו והשפעתו על בית"ר ירושלים, שהפכה מאז הצטרפותו לקבוצה בכירה בליגת העל, ניכרת עד היום. תאהבו את בית"ר ירושלים או תשנאו (זו בערך החלוקה כיום), מאחר שאין עוררין שזו קבוצה בכירה בליגת העל, מאז שנות ה- 70' ועד היום ולאלי אוחנה זכות מרכזית במעמדה של הקבוצה הזו, הרי שללא ספק הוא משתייך לגדולי ומשפיעי הדור הקודם והנוכחי.
אך אם נתמקד בדירוג הנוכחי, שאליו הוא מצטרף בזכות שלהי הקריירה שלו כשחקן, נזכיר כי לאוחנה היה תפקיד מרכזי בהצלחת הקבוצה בסוף שנות התשעים ובייחוד בעונת 1997/1996 שבה גם נבחר לשחקן המצטיין של העונה. מי אם לא אלי אוחנה שחזר מאירופה בתחילת אותו עשור והציל אותה מהליגה הארצית, עם 17 שערים (כולל שתי רביעיות בשני משחקים), בכדי להצעידה לעוד 3 אליפויות, ראוי להיכלל ברשימת גדולי הדור?
למה הוא כאן? אם הדירוג הזה היה של דור לפני אוחנה בסיכוי גבוה היה מקום ראשון. בשנים האחרונות של הקריירה שלו הוא היה חלק מהותי בקבוצה האדירה של בית"ר ירושלים בסוף שנות התשעים. שיתוף הפעולה שלו עם שאלוי בהתקפה של בית"ר היה מעורר חרדה בכל הגנה והוא נבחר לשחקן העונה באליפות הראשונה ב1996/97.
8. יוסי בניון – הילד שהבטיח וקיים
קריירה: הפועל באר שבע (1997/98), מכבי חיפה (1998-2002, 2014-2016), ראסינג סנטנדר (2002-2005), ווסטהאם (2005-2007, 2012), ליברפול (2007-2010), צ'לסי (2010-2011, 2013), ארסנל (2011-2012), קווינס פארק ריינג'רס (2013-2014), מכבי תל אביב (2016-2017), בית"ר ירושלים (2017-2018, 2019), מכבי פתח תקווה (2018)
הישגים: הליגה האירופית (2012/13), 2 אליפויות (2000/01, 2001/02), גביע המדינה (2015/16), כדורגלן העונה בישראל (2000/01)
בגיל 15, כשעבר יוסי בניון לאקדמיה של אייאקס, התלווה אליו דורון צברי, אחד מהיוצרים הדוקומנטרים הגדולים בישראל. הוא עבד על כתבה של חצי שעה עבור התוכנית "עובדה", אז וגם היום מרכז התרבות הישראלית. הקריינות של אילנה דיין מלווה את הכתבה, תוהה על איך שחקן מדימונה הגיע ללבוש באייאקס את החולצה 14, החולצה של קרויף. האם הנער מדימונה באמת יוכל להיכנס לנעליים של השחקן ההולנדי הגדול בכל הזמנים?
כל זה היה שם כבר מהתחלה אצל יוסי בניון – הציפיות, הכישרון, האופי המאוד חד, מאוד שפיצי. כולם ציפו שהוא יגיע לגדולות רק כדי להתאכזב ממנו מוקדם מדי. כשעזב את האקדמיה של אייאקס כי התגעגע הביתה כבר קברו אותו, אמרו שהוא שחקן מאוד מוכשר שלא רוצה לעבוד קשה. עשר שנים אחרי, כשכיכב בליברפול ובצ'לסי, זה היה נשמע כבר כמעט אבסורד. בניון גדל בצד כל התקשורת שציפתה ממנו. באותה הכתבה אילנה דיין השוותה אותו לכוכבים הברזילאים הגדולים שגדלו בפאבלות בריו. הציפייה החדה מבניון הייתה להפוך להיות גדול לפחות כמוהם.
לבניון היו את כל הסיבות בעולם לסובב את הראש, ללכת לאיבוד במעמקי הליגה הישראלית כמו המון שחקנים עם כישרון מטורף שהגיעו מהשכונות וזכו לסיקור תקשורתי כבר מגיל צעיר. אבל לבניון היה אופי אחר, כזה שמבין מה לעשות כדי להגיע לפסגה. שחקן עם ראש על הכתפיים ושקט תעשייתי מבית, כזה שנישא לאהבת נעוריו מהתיכון כבר בגיל 22 ומאז לא פזל לצדדים. היכולת האדירה שלו בעונת הירידה של באר שבע, האליפויות עם מכבי חיפה בהן היה דומיננטי בצורה מוחלטת על הליגה, ההצלחה האדירה בסנטנדר, גמר הגביע בווסטהאם, שער הניצחון בנגיחה בברנבאו ברבע גמר ליגת האלופות, המעבר בקבוצות הגדולות ביותר בפרמיירליג והחזרה לארץ, כדי לקחת את מכבי חיפה גביע נוסף.
בניון הוא אגדה שקרתה מול המצלמות. קצת כמו לברון ג'יימס הוא הוכתר כמלך מגיל צעיר מאוד ולא רק שלא קרס תחת הציפיות הגדולות, הוא עלה על כל פנטזיה פרועה של אוהד כדורגל ישראלי. הוא עשה המון טעויות בקריירה שנבעו מעודף הביטחון שלו ביכולת שלו – הויכוח שלו עם אלי כהן שגרם לפיטוריו של המאמן ממכבי חיפה והמריבות התכופות שלו עם אוהדים הן רק כמה מהן. אבל נדמה שהטעות הגדולה ביותר שלו הייתה בחזרה ארצה. אלמלא הטעות הזאת הוא היה עדיין סיפור אגדה מיתולוגי ולא מוקצה עבור הקהל שלו הביא שתי אליפויות וגביע. בניון בחר לחזור ואולי קצת פגם במעמד שלו, אבל ככל שיעברו השנים יזכרו לו את הרגעים האחרים, בהם היתל בהגנה של מ.ס. אשדוד כדי לכבוש את אחד השערים הכי יפים שנכבשו אי פעם בישראל, שהשפיל את בשיקטאש בליגת האלופות עם שלושער, שכבש צמד ב4:4 האגדי בין ליברפול לארסנל. ברגעים האלה הוא היה הילד שהבטיח וקיים את כל מה שהיה טמון בו.
למה הוא כאן? אם הדירוג הזה היה לוקח בחשבון גם הצלחות בקבוצות לא ישראליות, יוסי בניון היה במקום הראשון בלי מאמץ כלל. השחקן הישראלי שהגיע הכי רחוק למעמדים הכי גדולים בכדורגל העולמי. כאן בארץ הוא לא היה המון שנים, אבל גם בשנים שהיה, אפילו בשנתיים אחרי שחזר מאנגליה, הוא היה פשוט ענק.
7. אבי נמני – בשורה או בשיר
קריירה: מכבי תל אביב (1989-1998, 1998-2000, 2000-2003, 2005-2008), אתלטיקו מדריד (1998), דרבי קאונטי (2000), בית"ר ירושלים (2003-2005)
הישגים: 4 אליפויות (1991/92, 1994/95, 1995/96, 2002/03), 4 גביעי המדינה (1993/94, 1995/96, 2000/01, 2001/02), גביע הטוטו (1992/93), מלך השערים של ליגת העל (2000/01), חבר היכל התהילה של הכדורגל הישראלי
בינואר 2011 זה קרה בפעם השנייה ובקול דממה דקה. בשיחת טלפון הודיע מיטש גולדהאר למאמן אבי נמני ששירותיו אינם נחוצים יותר עבור מכבי תל אביב. כשנמני סיים את התקופה שלו כמאמן/מנג'ר של הקבוצה הצהובה, זה היה נראה כמעט מובן מאליו. לא היו מחאות של אוהדים, לא היו דרישות לתת כבוד לסמל הגדול. אבי נמני עזב את קריית שלום בפעם האחרונה וכנראה גם לתמיד. הפרסומת שעשה בחנוכה שעבר לרולדין, "I'm Red" הייתה פרובוקציה מתוכננת כדי לגרום לשיח ולהעלאת המחירות. בפועל לאף אחד כבר לא באמת היה אכפת.
עבור מי שהסתכל על הכדורגל הישראלי כל הזמן בדור האחרון אבי נמני הוא לא סתם שחקן כדורגל מאוד מוכשר ששיחק רוב הקריירה שלו במכבי תל אביב – אבי נמני הוא מכבי תל אביב. שני קווים משיקים שלא נפרדים אף פעם. בסיפור הזה היה ברור כמעט לכל הסובבים שהדבר הטוב ביותר עבור אבי נמני חייב להיות הדבר הטוב ביותר עבור מכבי תל אביב. הנסיקה האמיתית בקריירה של נמני התחילה קצת לפני שלוני הרציקוביץ' קנה את הקבוצה. הרציקוביץ' היה כל מה שנמני חלם שיהיה הבעלים של מכבי – מעריץ אותו, חלש בעיני האוהדים ונתון למרותו.
במשך 13 השנים של לוני במועדון נמני היה הסיפור במכבי תל אביב. הוא דיבר בגסות על שלמה שרף, המאמן הלאומי עד לא הרבה לפני, ושלמה שרף פוטר. הוא ידע להחמיא לאוהדים, לתת להם הרגשה שהוא חלק מהם. זה לא רק הבריתות והבר מצוות – זה גם הביקורים במחלקות האונקולוגיות, העזרה למשפחות מעוטות יכולת. נמני היה עבור האוהדים הדבר הכי מוחשי לאהדה שלהם בצהוב. לכן השתלשלות האירועים מאז הגיע קלינגר לאמן את המועדון הייתה בלתי נתפסת עבורם.
בהתחלה היו המחמאות ההדדיות של שחקן ומאמן שהיו חברים על הדשא, כמו רבים מהשחקנים ששיחקו עם נמני. אלא שקלינגר הבין מהר מאוד שיש שני מוקדי כוח שצריך לנטרל במכבי תל אביב. הראשון היה טל בנין והשני אבי נמני. הם חנקו את הקבוצה ומכבי תל אביב גמגמה. ההושבה שלהם על הספסל רגע לפני משחק העונה מול מכבי חיפה חרצה את גורלו של ניר קלינגר בעיני אוהדי מכבי תל אביב. שנותיו של קלינגר במועדון שכללו אליפות, גביע ושלב הבתים בליגת האלופות נתפסו עם השנים כדבר פעוט יחסית ליום בו גורש אבי נמני בידי הרציקוביץ' וקלינגר החוצה ממכבי תל אביב. התצוגה של אוהדי מכבי תל אביב במשחק הראשון שלהם בטדי מול הקבוצה החדשה של נמני הייתה מרעישת עולמות. בעיניהם, כמו בעיני דור שלם שגדל על השחקן הכישרוני הזה, אבי נמני הוא המלך של מכבי תל אביב, ושום דבר אחר חוץ מזה. אבל לאורך כל השנים הצל של נמני כיסה את מכבי תל אביב, עד שאנשים האמינו שמכבי תל אביב היא בגודל של אבי נמני ולא יותר מזה. ואז באו גולדהאר, קרויף, זהבי וכל מה שבא אחרי והראו שמכבי תל אביב יכולה להיות גדולה יותר. נמני הוא המלך של מכבי תל אביב בדור האחרון, אבל לא בטוח שזה עבד לטובתה.
למה הוא כאן? אבי נמני הוא הסמל הגדול של מכבי תל אביב בדור האחרון. מעבר ליכולת הפנטסטית שלו בעונת הדאבל ולעובדה שבמאני טיים של עונת האליפות ב2002/03 הוא היה שם כדי להבטיח את הזכייה באליפות, הוא היה השליט הכמעט בלתי מעורער של המועדון המפואר ביותר בישראל.
6. גל אלברמן – רב חובל של כדורגל
קריירה: מכבי פתח תקווה (2000-2005), טנריפה (2005), בית"ר ירושלים (2005-2008), בורוסיה מנשנגלדבך (2008-2010), מכבי תל אביב (2010-2017), מכבי חיפה (2017-2019)
הישגים: 5 אליפויות (2006/07, 2007/08, 2012/13, 2013/14, 2014/15), 2 גביעי המדינה (2007/08, 2014/15), 2 גביעי טוטו (2003/04, 2014/15), כדורגלן העונה בישראל (2007/08)
בדקה ה75 ג'ורג' מנדז'ק ראה את המספר 14 מונף על השלט של השופט הרביעי ומיהר לצאת. זה היה ב6 באוקטובר 2018, מחזור 6 בליגת העל 2018/19. אל המגרש נכנס במקומו מספר 6, גל אלברמן, ואם אתם חושבים שיש פה הדגשה מכוונת של מספר מסויים לצורך סיפורי, אתם לא טועים בכלל, אבל עוד לא נהרוס את הפאנץ'. 6 דקות אחרי שנכנס הוא נגע בכדור בפעם הראשונה במשחק האחרון שלו. מספר 6 על הגב סיים את המסע שלו.
בחברת השמות שבהם אלברמן נמצא אנחנו מתבלבלים. הוא הרי לא השם הראשון שעולה במוחנו כשאנחנו חושבים על עשרת השחקנים הגדולים בדור האחרון. הוא אף פעם לא עלה על המגרש כדי לתת שואו והנתונים הסטטיסטיים שלו יכולים להרדים גם רופא מתמחה אחרי 3 פחיות רד בול. ובכל זאת, גל אלברמן הוא הרבה יותר מעוד שחקן שעבר בליגה שלנו בדור האחרון. הוא אולי הסיפור הכי מעניין שיכול היה להיות – ילד חכם שלקח את היתרונות שלו והפך בהם לאגדה על קבוצתית, כזה שכל קבוצה הייתה שמחה שיהיה לה אחד כזה בסגל. בשקט, כמעט בלי שהורגש הוא היה הבסיס של קבוצות הכדורגל הגדולות ביותר שהיו כאן בדור האחרון.
הילד החכם מאורנית, בן לשחקן נבחרת ישראל בכדוריד, התחיל את הקריירה שלו בנוער של מכבי פתח תקווה. מועדון בלי שאיפות ועם מעט מאוד הישגים שחסה תחת צילו של המועדון השכן בעיר הייתה הבמה הנוחה ביותר לפרוץ בה. אחרי מעבר קצר בטנריפה הוא נחת בתחנה הבאה. כאן הוא כבר היה הסיפור הגדול – שחקן ששלט, בעזרתו האדיבה של דרק בואטנג בשליטה מוחלטת במרכז המגרש, כזה שהוציא את החשק לכל השחקנים ההתקפיים בליגה. הבחירה שלו לכדורגלן העונה בעונת הדאבל הייתה מובנית מאליה – בקבוצה עם אינספור כוכבים הכוכב הכי גדול היה ההוא שנחבא אל הכלים, שהולך הצידה ומעדיף לא לעשות עוד ראיון.
ההתחלה בבורוסיה מנשנגלדבך הייתה לא רעה, אבל אלברמן יותר מכל התגעגע לארץ. המהפך הגדול בחיים שלו קרה עם החזרה שלו למכבי תל אביב. ההתחלה הייתה מאוד צולעת, אבל בהמשך הוא פרח תחת המאמנים הזרים שהובילו את מכבי תל אביב לאליפויות. שם אלברמן נולד מחדש כמאמן על המגרש, כמוטיבייטור שהופך את השחקנים שלצידו גדולים יותר וטובים יותר. הסיפור שלו הוא לא רק האליפויות במכבי תל אביב ובבית"ר ירושלים, אלא ההצלחה שלו לנווט בשקט את הקבוצות בהן שיחק. במשך עשור וחצי אלברמן היה המאסטרמיינד של הכדורגל הישראלי, יודע לנווט את הספינה ליעד גם אם הוא נראה רק כמו מלח פשוט. אלברמן היה רב חובל של כדורגל.
למה הוא כאן? הקשר האחורי הכי טוב וחשוב בדור האחרון. היה הבסיס לשתי שושלות גדולות ואפילו במכבי פתח תקווה הגיע להישגים גדולים בסדר הגודל של המועדון הצנוע. העובדה שחצי שנה בספרד גרמה לו לדעת ספרדית שוטפת די מספיקה כדי להבין איזה שכל כדורגל היה לנו פה.
5. שמעון גרשון – פאצ'ימו גרשון? (אפי בריק)
קריירה: הפועל תל אביב (1996-2006), בית"ר ירושלים (2006-2010)
הישגים: 3 אליפויות (1999/00, 2006/07, 2007/08), 5 גביעי המדינה (1998/99, 1999/00, 2005/06, 2007/08, 2008/09), 2 גביעי טוטו (2001/02, 2009/10)
אין ספק ששמעון גרשון הוא בין הבלמים הגדולים שצמחו פה. בלם גבוה (1.88), אינטילגנטי, מנווט את המשחק בצורה כמעט מושלמת, המנהיג השקט של הקבוצה, והיו לו רק שתיים כאלו בכל הקריירה שלו. גרשון היה סוג של אנטיתזה לבלמים בתקופתו. האסוציאציה לבלם הייתה מישהו גדול ממדים, גם לאורך אך גם לרוחב, שחקן עם עוצמות וכוח, וולגארי במקצת, אחד שלא חושש לתת צביטה טובה לחלוץ שעומד מולו בכדי שיבין עם מי יש לו עסק, אבי כהן ז"ל כזה.
גרשון שיחק את רוב הקריירה שלו בהפועל תל אביב והגיע איתה להישגים שקשה לראות אותם משחזרים לפחות בזירה הבינלאומית עם העפלה היסטורית ומרשימה לשלב רבע גמר גביע אופ"א והפסד מכובד (ומעצבן קמעה כי יכלו לעבור גם אותם) למילאן הגדולה באותו השלב.
אבל לצערו של הנפיל הגדול, שמו יהיה חקוק לעד כמי שהלך אחרי הכסף הגדול וחצה את הכביש ליריבה השנואה בית"ר ירושלים של ארקדי גאידמק, מי שהיה בעלי הקבוצה באותה העת. השנאה התהומית בין בית"ר ירושלים, מעוז הליכוד בפרט ומצביעי הימין בכלל לבין הפועל תל אביב מי שמסמלת את נציגות השמאל במפה הפוליטית, לא היוותה מכשול בפני הכסף הגדול ששם גאידמק לגרשון על השולחן.
וכשם שגרשון נרכש בכסף קטן עבור גאידמק, כפי שרוכשים את הצעצוע הכי פופולארי בחנות הצעצועים, הוא גם נמאס די מהר על מי שרכש אותו. מאיגרא רמא, ירד גרשון לבירא עמיקתא אחרי הפנדל שהחמיץ מול מכבי תל אביב באחד ממשחקי הליגה ושחרר מגאידמק את המשפט האלמותי "פאצ'ימו גרשון?" כששאל בייאוש מעורב בכעס אוליגרכי, למה גרשון הוא זה שנבחר לבעוט את הפנדל, אותו פנדל שסתם את הגולל על קריירה נפלאה ומרשימה של אחד הבלמים הגדולים שצמחו פה.
למה הוא כאן? אחד הבלמים הכי גדולים שהיו פה בדור האחרון ואולי גם בכלל. טכניקה מעולה, עבודה מצויינת בהגנה והפיכה לסמל פופ גם דרך היותו הקפטן של הפועל תל אביב וכמובן השירים והזוגיות המתוקשרת. המעבר שלו לבית"ר התחיל את הדעיכה, אבל גם שם היה אחד הגדולים בדור האחרון.
4. אליניב ברדה – הלב לא עמד בעומס
קריירה: הפועל באר שבע (1998-2003, 2013-2018), מכבי חיפה (2003-2005), הפועל תל אביב (2005-2007), גנק (2007-2013), הפועל באר שבע (2013-2018)
הישגים: 5 אליפויות ישראל (2003/04, 2004/05, 2015/16, 2016/17, 2017/18), אליפות בלגיה (2010/11), 2 גביעי המדינה (2005/06, 2006/07), 2 גביעי בלגיה (2008/09, 2012/13), הסופרקאפ הבלגי (2011/12), 2 גביעי טוטו (2002/03, 2016/17), 2 אלוף האלופים (2016/17, 2017/18), כדורגלן העונה בישראל (2015/16)
בגיליון דצמבר 2008 של מגזין "שם המשחק" נבחר אליניב ברדה כאיש השנה. יחד עם הבחירה הזאת הוא גם רואיין למגזין על ידי שאול אדר הבאר שבעי. התחושה שהייתה אז היא שברדה גדול על גנק, קבוצת הכדורגל הבלגית בה שיחק, ושזאת רק מקפצה לקריירה אירופאית גדולה יותר. הכתבה הסתיימה עם אמירה של ברדה לגבי הפועל באר שבע. "החלום שלי הוא לחזור לעונה אחת להפועל באר שבע אחרי שאשחק בליגות הבכירות. זו העיר שלי והקבוצה שלי". בדיעבד הוא כמובן חזר ליותר, אבל זה מראה עד כמה שחקן שעזב את הקבוצה חמש שנים לפני היה מושקע בעיר הזאת.
אין ספק שבמורד הדירוג היו שחקנים גדולים, שחקנים שכל אחד מהם תרם למועדון את מיטב שנות הקריירה שלו, שהפך את האצטדיון הביתי לביתו הפרטי והאוהדים התאהבו בו. אלא שעם כל הכבוד לכל שחקן אחר, אף אחד מהם הוא לא אליניב ברדה. כי אליניב ברדה לא רק נתן את השנים הכי חשובות בקריירה שלו בבאר שבע, הוא גם למעשה נתן שם את היכולת שלו להמשיך לעשות ספורט, אפילו לא במסגרת מקצוענית. ה7 בנובמבר 2017 סיים את הסיפור שלו עם הספורט, רק כי הוא באמת האמין שהוא יכול להמשיך לתת את הלב שלו למועדון בו גדל.
אבל כדי להבין את שנותיו האחרונות של ברדה בקריירה המקצוענית צריך לחזור הרבה אחורה, לעונת 2002/03. ברדה היה אז הדבר הכי לוהט בליגת העל והפועל באר שבע נישאה על כתפיו כל הדרך לצמרת. אלא שאת מה שלא הביאו בחשבון אוהדי וסרמיל הוא הרצון של אלי ז'ינו הבעלים לעשות על הילד הבאר שבעי כסף גדול. הסכומים נכנסו וברדה עבר למכבי חיפה. בעבור אוהדי באר שבע זה היה הסמל לשנותיו של ז'ינו במועדון. מכירה של כל דבר מוכשר שגדל בעיר לקבוצות הגדולות ואפס רצון להילחם בצמרת.
לכן החזרה שלו ב2013 אחרי עשר שנים הייתה גולת הכותרת של תקופת אלונה ברקת בקבוצה. השחקן הבאר שבעי הכי גדול בהיסטוריה חזר לקבוצת האם, והוא לא חזר רק כדי לפרוש שם בכיף, הוא חזר כדי להחזיר את הכבוד. הוא שכנע גם את שלומי ארבייטמן, מאור בוזגלו ומאור מליקסון להגיע אליה, וכך נולדה באר שבע החדשה, קבוצת צמרת לא מתנצלת שרוצה לדרוס. שריקת הסיום במשחק האליפות מול סכנין היה הצלצול הגואל, שהביא את ההבטחה שעליה נישא ברדה בחזרה אל הקבוצה.
ולכן ברדה רק רצה להמשיך לשחק, גם כאשר הוא קיבל דום לב באותו יום בלהבים והובהל לבית החולים סורוקה לאחר שקיבל ארבע מכות חשמל על המגרש. הוא רק רצה לתת עוד ועוד לעיר ולקבוצה שהפכו אותו לחלוץ הגדול שהוא. הפרישה שלו בסיומה של אותה העונה היא במידה מסויימת גם סיום הפרק הזה בהיסטוריה של הפועל באר שבע. מאז כולם נפוצו לכל עבר והפועל באר שבע כבר לא מאיימת על האליפות. הוא השאיר את הלב שלו על המגרש בבאר שבע ונפרד לשלום מהכדור.
למה הוא כאן? המקום הרביעי בדור האחרון נראה ממבט ראשון די גבוה עבור ברדה. אלא שצלילה אל תוך ארון התארים, המספרים והיכולות היא רק חצי מהסיבה למקום הגבוה. החצי השני הוא שהוא לקח מועדון שהיה מועדון תחתית בליגת העל עם קריצה לליגה הלאומית והפך אותו בכוח אישיותו ובמעשיו לאחד המועדונים הגדולים בישראל, והביא כבוד לעיר בה גדל.
3. אריק בנדו – התחנה האחרונה (נמרוד קדוש)
קריירה: מכבי חיפה (1991-1994, 1996-2006, 2010-2011), בית"ר ירושלים (1994-1996, 2006-2010)
הישגים: 9 אליפויות (1993/94, 2000/01, 2001/02, 2003/04, 2004/05, 2005/06, 2006/07, 2007/08, 2010/11), 4 גביעי המדינה (1992/93, 1997/98, 2007/08, 2008/09), 4 גביעי טוטו (1993/94, 2002/03, 2005/06, 2009/10), שיאן ההופעות בליגת העל בכל הזמנים (573 משחקים)
זוכרים את דניס רודמן? כן כן, אני מתחיל את הטור על הבלם המדורג הכי גבוה ברשימה שלנו בהשוואה לכדורסלן NBA. רודמן אף פעם לא היה הכי גבוה, הכי אתלטי או הכי מוכשר, אבל הייתה לו תכונה אחת אותה מיקסם לשלמות בעזרת עבודה בלתי נגמרת: הוא תמיד ידע היכן למקם את עצמו כדי לתפוס את הריבאונד. כמו רודמן, גם בנדו אף פעם לא היה הכי גבוה (1.83 מ' וגם זה על פקקים), אף פעם לא היה הכי מהיר וכנראה שגם לא מוכשר יותר מהרבה בלמים אשר שיחקו לצידו או נגדו. אך כמו רודמן, בנדו שיכלל ושייף את הדבר אותו ידע לעשות הכי טוב ועשה זאת טוב יותר מכולם.
עשרות חלוצים סבלו מנחת זרועו, בין אם זה היה במדי מכבי חיפה, בית"ר ירושלים או במדי נבחרת ישראל. יהיו אלה חלוצי ארצנו או אגדות כדורגל. השמירה האישית שלו והיכולת שלו להיות תמיד צעד אחד לפני החלוץ יכלה להוציא מהמשחק כל אחד. לפרטים מוזמנים לפנות לחלוץ האגדי מרקו סימונה, אותו הצליח "להעלים" בנדו בהתמודדות של מכבי חיפה עם פריז סן ז'רמן הגדולה.
שילוב של מנהיגות, ג'נטלמניות, מחויבות, השקעה באימונים ועל המגרש הפכו אותו לשחקן אשר נחשב לסמל בשתיים מהקבוצות הגדולות בכדורגל הישראלי. וכן, גם לעמידה הזקופה עם המבט למעלה שכל כך מזוהה איתו יש בכך חלק. מעטים ברשימה הזו יכולים להתחרות ברשימת ההישגים האישיים והקבוצתיים שלו, אשר מהראשון ועד האחרון לקח בהם חלק משמעותי. את החור אותו השאיר במרכז ההגנה של נבחרת ישראל מנסים לסגור עד היום וללא הצלחה. כל הסיבות האלו ועוד רבות זיכו אותו במיקום הכי גבוה לבלם ברשימה הזו ומצדיקים בכל יום מחדש את הכינוי "התחנה האחרונה".
למה הוא כאן? בנדו, בלי שום ספק, הוא שחקן ההגנה הגדול ביותר בדור האחרון. את זה הוא עשה בתשע אליפויות בהן הוא נעל את השער שעליו היה מופקד. השקט, המשחק החכם, היכולת גם להוביל כדור מאחור. הוא הלב של חוליית ההגנה הטובה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי (דוידוביץ'-ז'אנו-בנדו-חרזי-קייסי)
2. ג'ובאני רוסו – ווינר כפייתי
קריירה: זאדאר (1992-1993), נ.ק. זאגרב (1993-1996), הפועל באר שבע (1996-1997), הפועל חיפה (1997-2000), בית"ר ירושלים (2000-2001), מכבי חיפה (2001-2005, 2007-2008), מכבי תל אביב (2005-2007), היידוק ספליט (2008-2009)
הישגים: 4 אליפויות (1998/99, 2001/02, 2003/04, 2004/05), גביע המדינה (1996/97), גביע הטוטו (2002/03), פעמיים כדורגלן העונה בישראל (1998/99, 2001/02)
לכתוב טור קצר על ג'ובאני רוסו זה דבר קשה. בעשרים וארבע השנים האחרונות, מאז הנחית אותו אלי גוטמן בבאר שבע, נכתבו על רוסו מאות אלפי מילים בכל מקום, בתקשורת הספורט אבל גם, ומאז הפרישה בעיקר, בתקשורת הבידור. ג'ובאני רוסו מככב בחברה הישראלית היום חזק יותר ממה שהיה לפני עשרים וארבע שנים. במידה מסויימת הוא דמות הסטריאוטיפ של הכדורגלן בישראל.
אם צריך לשים את הדגש, את הנקודה על למה הוא הפך לכזה, איך שחקן חיזוק מקרואטיה שהגיע כמו רבים אחרי ממזרח אירופה באמצע שנות התשעים לכדורגל הישראלי נשאר גם יותר משני עשורים אחרי חלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי, רבים יגידו שהוא חולה תקשורת, שהוא חייב את הבמה תמיד. כמו בכדורגל כך גם ב"זוג מנצח" וב"הישרדות". אבל ההפך הוא הנכון. הסיבה שג'ובאני תמיד נמצא שם במיינסטרים הישראלי, תמיד התמונה שלו צופה בנו, היא בגלל שהוא כזה ווינר, וחייב לנצח בכל דבר.
אנחנו לא באמת יודעים להתמודד עם ווינרים מסוגו, אז אנחנו טופלים עליהם את העובדה שהם חולי תקשורת, ולא מבינים שהוא רוצה להיות שם כדי להמשיך לנצח. כשנפרד מהמגרש לפני 11 שנה הוא כבר לא יכול היה להמשיך לנצח על המגרש, והיה חייב לנצח מחוצה לו. הוא השתלב בצורה מופתית בחברה הישראלית שהעריצה את השטויות שלו ולא הבינה את הגאונות שלו על המגרש. זה לא שיש פה באמת תרבות כדורגל, אנחנו מחפשים משהו פלקטי, ואת זה היה לג'ובאני בשפע. מהתסרוקות, התלבושות, אורלי ויינרמן, השערוריות, החוטיני, הילד מחוץ לנישואין, כל אלה הפכו את רוסו לאייקון אבל רק כי הדבר המרכזי שעשה, וזה לשחק כדורגל כמו שאף אחד אחר לא שיחק, הייתה דבר שלא מובן לנו.
איך אפשר להבין שער מספר בגמר הגביע בעונה הראשונה של שחקן במדינה חדשה, שער ניצחון שהביא תואר לעיר שעשרים שנה חיכתה לכזה. משם הוא רצה לקחת אליפות אז עבר להפועל חיפה. איך אפשר להבין את ההקשתה שעשה מעל לקורנפיין מחוץ לרחבה בדקה האחרונה של המשחק מול האלופה היוצאת, איך אפשר להבין את חדוות המשחק שלו, את המסירות המחשמלות שהובילו את מכבי חיפה לשלוש אליפויות יקרות, את המאמץ שהשקיע במשחק אפילו בעונת הסיוטית בבית"ר, את החזרה שלו למכבי חיפה כדי לגמור את הקריירה בצורה טובה מול האוהדים הירוקים.
לעיניים זרות ג'ובאני היו פלייבוי שהלך לאיפה שיש כסף. הוא הלך להפועל חיפה של רובי, לבית"ר של גד זאבי, ליענקל'ה במכבי חיפה שהבטיח לו שכר גבוה מאוד, לפרוייקט הגלאקטיקוס השאפתני והנלעג במכבי תל אביב ובחזרה לצ'ק המנחם במכבי חיפה. אבל הכסף לא היה הסיפור עבור ג'ובאני, גם לא הכותרות. הוא פשוט רצה לנצח, לא משנה לו באיזה צבע או באיזו צורה. ווינר כפייתי שלא מוכן לעצור את שינצח כל דבר. ובמשך 12 שנים בכדורגל הישראלי הוא עשה את זה פעם אחר פעם, ניצח הכול עד שלא יכול היה יותר והוא פרש. מאז הוא עבר לנצח מחוץ למגרש.
1. ערן זהבי – כוח רצון
קריירה: הפועל תל אביב (2006-2007, 2008-2011), הפועל רמת השרון (2007-2008), פלרמו (2011-2013), מכבי תל אביב (2013-2016), גואנגז'ואו ר.פ. (2016-)
הישגים: 4 אליפויות (2009/10, 2012/13, 2013/14, 2014/15), 3 גביעי המדינה (2009/10, 2010/11, 2014/15), גביע הטוטו (2014/15), פעמיים כדורגלן העונה בישראל (2013/14, 2014/15), כדורגלן העונה בסין (2017), שלוש פעמים מלך השערים של ליגת העל (2013/14, 2014/15, 2015/16), פעמיים מלך השערים של הליגה הסינית (2017, 2019), שיא שערים בעונה אחת בליגה הבכירה בישראל (35 בעונת 2015/16), שיא שערים בעונה אחת בליגה הבכירה בסין (29 בעונת 2019), מלך השערים של גוואנגז'ואו ר.פ. בכל הזמנים (103), השחקן הישראלי עם הכי הרבה שערים במפעלים האירופיים (20)
כשהתחלנו לכתוב את הפרוייקט הזה שאבנו השראה מדירוגים שונים. בניגוד להרבה מאוד ענפים וליגות, נעשו מעט מאוד דירוגים על הכדורגל הישראלי, וזה מובן. הקרבה לאנשים, מדינה קטנה, יכולה להביא לסיטואציות לא נעימות של כאלה שאולי נשכחו בטעות. בעולם הכדורגל והכדורסל העולמי יש שניים שעומדים גבוה מעל כולם בכל מצעד שהוא, ליונל מסי ומייקל ג'ורדן. השניים האלה הם דוגמה טובה לשחקנים של מקום ראשון – כישרון טבעי מגיל צעיר מאוד שכלל גם תקשורת עוקבת בסקרנות, דרך בקבוצה אחת בלבד (כמעט) ואהבה אינסופית מתחילת הקריירה ועד פרישתה. אף אחד מהנתונים האלה לא מתאים לערן זהבי.
אם יש שחקן ברמה הבינלאומית שאפשר להשוות לזהבי זה אולי כריסטיאנו רונאלדו – ילדות קשה וענייה בצילה של אימא מגוננת ואבא בעייתי, הנתונים הראשוניים שהיו טובים, אבל לא חריגים ממה שיצא מהם. שחקן שלא סומן כעילוי ענק בילדותו, שיחק רק משחק אחד בנבחרת הנוער, ורק בגיל 23 קיבל את ההזדמנות הראשונה בקבוצה הבוגרת. שחקן שהושאל לרמת השרון כי לא היה לו מקום בסגל של הפועל תל אביב רק כדי לכבוש שנה וחצי אחרי שחזר את שער האליפות המסקרן. זהבי הוא לא מספר 1 קלאסי, הוא עמל קשה מאוד, יותר קשה מכל שחקן אחר בדירוג הזה כדי להגיע לאן שהגיע.
חוסר היכולת שלו להתפשר על בינוניות גרם לו לשבור שיאים על בסיס עונתי, אבל גם להתכסח עם כל מה שזז. הוא לא באמת היה חייב לעשות את ה"פיו פיו" באותו הדרבי לעבר אוהדי הפועל תל אביב, מועדון שגם ככה לא סימפט את העובדה שבחר לעבור למועדון היריב. הוא פשוט היה חייב להיות לחלוטין מכבי תל אביב, כמו שלפני כן היה לחלוטין הפועל תל אביב. הוא זרק את סרט הקפטן בתסכול לאחר שלא הצליח לגרום לנבחרת לתפקד. כי בחיים, בניגוד למגרש הכדורגל, אנחנו מלאים פשרות. הפשרות האלה אומרות שגם אם אתה כדורגלן אדיר אתה לא יכול לעשות מסיבת קורונה בבית בניגוד לנהלים. אבל על המגרש חוסר הפשרות שלו הוביל אותו לשיאים מטורפים, חלקם אולי לא ישברו בחמישים השנים הקרובות.
ערן זהבי הוא הפנים של הכדורגל הישראל בדור האחרון, רק הפוך. מדור מלא כישרון שביזבז את עצמו לאט לאט יצא שחקן שבנתוני הפתיחה שלו היה סביר פלוס והפך לשחקן הכי גדול בדור האחרון. זה לא איזה מאפיין ספציפי, מן שער אחד או משחק אחד או אפילו עונה אחת שמסמלת את מה שהוא עבור הכדורגל הישראלי. זאת העובדה שגם בגיל 33, בכל משחק כשהוא נמצא על הדשא אתה מצפה למשהו חריג, למשהו שאולי עוד לא ראית. מהעובדה שאחת הנבחרות הכי מוגבלות של ישראל מאז שחזרנו לאירופה נמצאת שני משחקים בודדים מעלייה לטורניר גדול שמעולם לא השתתפנו בו. זהבי הוא ההוכחה שבשביל להיות מקום ראשון צריך להאמין שאתה יכול להגיע לשם, ולעשות את הכול כדי להיות שם, מעל כולם.
למה הוא כאן? בשבע השנים בהן שיחק ערן זהבי בליגת העל הוא זכה בארבע אליפויות, 3 גביעים, גביע הטוטו, 3 פעמים מלך השערים, פעמיים שחקן העונה, שיא שערים בלתי שביר לעונה, ומעולם לא סיימה קבוצתו מתחת למקום השני בטבלה. כל מילה נוספת מיותרת.
