// מאת תומר עדיני

זה התחיל כשהעלו אותי לשיחות וידאו רנדומליות של 12 משתתפים, שחוץ מאותו חבר ששם רקעים יעני מצחיקים וחושב שהוא איזה עילוי כאילו הוא גילה את החיסון לקורונה, לא הבנתי כלום. אבל קיבלתי את המצב הקיים.

לאחר מכן, כשהאינסטגרם שלי התחיל להתמלא בסרטוני אימוני כושר של בנות מנתניה וארוחת הבריאות שהן עושות אח"כ כאילו הן מינימום קים קרדשיאן עם יכולות בישול של אייל שני, למרות שלמען הסר ספק, אתן נראות ויזואלית יותר כמו אייל שני ובעלות יכולות בישול ורמת מודעות עצמית של אביבית בר זוהר. נשמתי, נאלצתי להפנים, להעריך את מה שיש ולהבליג.

אבל ערוץ הספורט, כשהתחלתם בקול תרועה ובגאווה, מעבר לכל פרופורציות הגיוניות, לשדר ולשווק את משחק הליגה הבלארוסית וליצור הייפ סביב זה? זה הרגיש לי כמו ההודעות של "קבל הלוואה מיידית של 100,000 ש"ח, רק היום, ללא ריבית לכל מטרה, למהירי החלטה בלבד". פה נשברתי. זה הקש ששבר את גב הגמל. זה הטביב שפירק את הפועל.

 

נסתרות דרכי הסלים טועמה. אי אפשר לדעת מה הוביל אותנו לזה. עטלף נגוע בוירוס? אולי ניסוי ביולוגי שיצא משליטה? או סתם מרד של הסינים נגד ערן זהבי. דבר אחד בטוח – ביום שאחרי שזה יעבור, שנה–שנתיים מהיום, כשכולם יסיימו לנתח את ההשלכות של הוירוס מבחינה כלכלית/מדינית/בריאותית בעולם, תהיה אנחת רווחה משמעותית ושמחה גלובלית בממלכה הבריטית ובעולם כולו, כשהוירוס ייזכר כדבר שתרם לאנושות, ונכון ליום כתיבת הטור הזה, בזכותו תהיה תקופת בצורת עגולה של 30 שנה בלי אליפות לליברפול.

מה יהיה איתך כדורגל? בהיעדר ליגות מסודרות מצאנו עצמנו עוקבים בדריכות אחרי תחרות הקפצת נייר טואלט של השחקנים (WTF?!). מה שכן, גילינו על יכולות שצריכות להדאיג אותנו ולהדליק לנו נורה אדומה (מרווין פירסמן, בוא נסכם על זה שתשאיר את נייר הטואלט בבית שימוש ואל תוציא אותו משם יותר. אם תשאר בבית שימוש בעצמך ולא תצא גם אחרי שהוירוס יחלוף, לא נכעס).

¿Te atreves? ⚽️? #10toqueschallenge #quedateencasa pic.twitter.com/HDDwCDn306

— Brahim (@Brahim) March 15, 2020

אני מוצא את עצמי ביום כיפור ארוך ולא נגמר שאין בו כדורגל, מעין ואקום לא ברור. אבל לא משנה כמה ערוץ הספורט ייכתבו ויציגו את זה ככדורגל מרגש, אני לא אכנע ללחצים והפיתויים שלהם לראות ליגה בלארוסית תחת הכותרת: "באטה רוצה להתאושש, האלופה תיצור מומנטום?".

מה אכפת לי מבאטה בוריסוב? את מי זה מעניין שהיא תיצור מומנטום? אני בתחרות עם עצמי מה יותר מבייש בניצול הזמן שלי בתקופה האחרונה – צפייה בליגה בלארוסית או שידורים חוזרים של "בסלון של האווירון". השיא שהוכיח לי שאנחנו בתקופת חירום וצריך לנקוט בדעות קיצוניות ושונות מהרגיל, היה שמצאתי את עצמי מצדד ותומך בטיפים שאייל ברקוביץ' מספק לאלון מזרחי לניהול שאלות בראיון בתכנית טלוויזיה.

 

זה הזמן להגיד, ללא בושה. אני מתגעגע לקללות ביציעים של אוהדי בית"ר,

מתגעגע לשירים של אוהדי בית"ר על מוחמד, אבל יש להם מוחמד שמשחק בקבוצה,

מתגעגע ששרים שירי נאצה להפועל, מתגעגע לאוהדי חיפה, שבגלל שהליגה חלשה בצורה קיצונית חושבים שהם קבוצה מצויינת כמו בתקופה של פעם,

מתגעגע לעדן בן בסט עוזב את הפועל חיפה כהבטחה, מתגעגע לעדן בסט חוזר להפועל חיפה כסמל וכאכזבה,

מתגעגע שוב לעדן בן בסט עוזב כבוגד וחלוץ ישראלי מהטובים ביותר, מתגעגע לעדן בן בסט שוב חוזר, הפעם בוגר, קפטן, סמל עם רגל בקבר.

 

מתגעגע לאיתי שכטר בונה את עצמו לקריירה עתידית בתור צוללן בכיר בריף הדולפינים באילת,

מתגעגע שאתלטיקו גונבת גול בדקה 3, מתבצרת ושומרת על התוצאה משחק שלם,

מתגעגע עוד יותר לשמוע את אוהדי ריאל מוציאים את התסכול שלהם על אתלטיקו והגאונות של סימאונה,

מתגעגע למוריניו מסרב להאמין לזה שהוא כבר לא מאמן רלוונטי כמו שהיה בעבר,

מתגעגע לאוהדי סיטי ופ.ס.ז' בוכים כל שנה שהם מבינים שקבוצה בלי מורשת ונשמה לא זכאית לזכות בליגת האלופות ולא משנה כמה כסף יש לה,

מתגעגע לשלמה שרף מבזה את עצמו ואת מעמד הפרשנים בארץ,

 

מתגעגע לרז זהבי ושי נובלמן פותחים בפניי מידע רלוונטי לגבי השיטה הכי טובה לגידול אווזים (אגדיים) בליגה א',

מתגעגע לראות את אוהדי באר שבע יורדים בכמויות מדי שבוע ככל שהקבוצה ממשיכה להתבזות,

מתגעגע לפוסטים מרגשים וחסרי משמעות של מאור בוזגלו,

מתגעגע לתסרוקות מוזרות ולא תואמות גיל ובגרות של בוזגלו,

מתגעגע לעמיחי שפיגלר נובח לי בטלוויזיה על כל גול בליגה הצרפתית,

מתגעגע לעידוד האבטלה בליגת העל עם קרוסלת חילופי מאמנים בקצב מסחרר,

 

מתגעגע לארי שמאי מדבר בצורה שובינסטית מובהקת מול טליה סלאנט והיא יורדת עליו בחזרה,

מתגעגע לאולפן ליגת האלופות ולמודי בר און שמוכיח שהוא הבן אדם הכי גבר בארץ,

מתגעגע למהלך המחורטט של בוני גינזבורג, מתגעגע לפייט לחרטוט שאלי גוטמן נותן לו,

מתגעגע לפתח תקוות ולהיאחז בסיכוי ה 1.2% של ישראל להעפיל לטורניר גדול,

מתגעגע לשגיא כהן קוטל את השיטה הגרועה של המאמן הלאומי שהוא מפסיד במשחקו הראשון,

מתגעגע לשגיא כהן מהלל ומשבח את המאמן הלאומי על השיטה הנכונה והמצויינת שלו אחרי ניצחון שלישי ברצף,

מתגעגע לשגיא כהן שמח לאידו כשהמאמן הלאומי נכשל לבסוף ואומר שהוא זיהה ישר ששיטה כזאת לא מתאימה בנבחרת.

 

יש בך הרבה כדורגל, על הדבש ועל העוקץ. הגיעה השעה לחזור.

איך אומר השיר המפורסם? "הגיע הזמן אומרת אימי"