לאונרדו בונוצ'י הוא בלם ענק, אחד הבלמים הגדולים שדרכו על המגרש בעשור האחרון. ועכשיו, אחרי שכתבתי את זה, צריך לגשת בזהירות להמשך.
תקציר הפרקים הקודמים, למי שלא מכיר: בונוצ'י, אחד הסמלים של יובה בשושלת האחרונה שלה, עזב לפני העונה הקודמת את הקבוצה. לא סתם עזב – עבר למילאן. אם זה לא מספיק, הוא גם כבש במשחק נגד יובה. הוא עשה את זה בדרך בה הבקיע לרוב במדי הזברה, כשהוא עולה לכדור חופשי, במקרה הזה לקרן, אחרי שהוא משאיר את הבלם ששומר עליו מאחור. הרגעים שבאו אחרי הגול הם אלה ששמו את החותמת העכשווית על היחסים בין אוהדי יובה לבונו: הריצה לקהל אחרי הגול, ההחלקה על הדשא והידיים שנפרשו לצדדים באמירה "אני פה".
הפורומים של יובה גדושים באוהדים שנעים בין שנאה מוחלטת, עמוקה ותהומית לאיש, לבין אוהדים שמצטערים שחזר ומרגישים שהעסקה – שכללה את קאלדרה, בלם העתיד הפוטנציאלי של איטליה – לא שווה בשבילנו. לא שמעתי כמעט קולות שחושבים שהמהלך היה טוב, ובטח לא כאלה השמחים שחזר.
אז אני רוצה לצאת מהארון הזה – אני לא יודע אם העסקה תתברר כטובה, אבל אני שמח שבונוצ'י חזר. אני מקווה שהוא מבין את הטעות שעשה, ושכשהוא שם את חולצת הפסים שלנו הוא מרגיש את הסמל נטבע ונצרב על עורו. אני יודע שבעולם הכדורגל מעברים כאלה נחשבים לבגידה, אבל אני משתדל לחיות את חיי בלי דרמות לא הכרחיות. הטור הזה לא מיועד רק לאוהדי יובנטוס. הוא מיועד לכל אוהד באשר הוא. לכל מי שלוקח את המשחק שבו הקבוצה האהודה שלו משחקת קצת רחוק מדי.
כשהחלטתי לכתוב על בונו, לא לקח לי הרבה זמן להחליט מאיזה כיוון לגשת לזה. אפשר למצוא כל כך הרבה נתונים ורגעים שמגדירים את בונו כבלם הענק שהוא, אבל בעיניי כדורגל הוא תשוקה. אני לא מתכוון לשכנע אתכם שבונו הוא בלם ענק כי אני מניח שרובכם מבינים את זה. גם הסיפורים על בנו החולה, והאנקדוטות הנחמדות על אישיותו, כמו הפעם ההיא ששודד כיוון אקדח לראשו ובונו בתגובה לקח לו את האקדח והתחיל לרדוף אחריו, לא יהיו חלק מהטור הזה. הם לא רלוונטיים. הטור הזה פה רק כדי לבקש מכם, אוהדי יובה ואוהדי הכדורגל והספורט בכלל, קצת פחות אמוציונליות. אני יודע, זה נשמע קצת סותר את "הכדורגל הוא תשוקה", אבל זה לא. גם בכדורגל מנעד הרגשות יכול להיות פחות דיכוטומי. פחות "איתנו או נגדנו", פחות בוגדים, פחות ווליום.
בונו, מבחינתי, עבר ברגע של כעס גדול, גם מצדו על המועדון, וגם מצד המועדון עליו. הוא חוזר, ואני אומר את זה מתוך משאלת לב, ברגע מפוייס ובוגר יותר. אנחנו הרי מדברים על אותו המועדון ואותו המאמן, אז למה שהוא יחזור אם גם אצלו דבר לא השתנה?
לפני כמה שנים נבחרת צפון אירלנד שיחקה, והפסידה 4:0. אוהדי הנבחרת בתגובה עמדו ועודדו גם אחרי שריקת הסיום. הם ידעו שהשחקנים שלהם נתנו את הכל, וזה מה שהיה חשוב להם. בכדורגל, כמו בחיים בכלל, אגו יכול להביא אותך לפסגה, אבל הוא לא יעשה אותך מאושר. אין לי שום כוונה להיות צדקן או טרחן, וגם אני לא תמיד אעודד את הקבוצה שלי אם תפסיד 4:0, אבל במקרה שלנו, אוהדי יובה, כל אחד מאיתנו יודע איך הוא יתנהג במקרה כזה – כי הוא התנהג במקרה כזה. שני גמרי ליגת האלופות שהסתיימו בהפסדים צורבים היו מנת חלקנו רק לא מזמן. אז כן, אחרי המשחקים, גם אם רק מטאפורית, עמדתי בסלון ביתי, לבד, ומחאתי כפיים לקבוצה שלי.
אם תחשבו שהנבחרת או הקבוצה שלכם צריכות תמיד לנצח, אף פעם לא תהיו מרוצים. אם תחשבו בחיים שהכל מגיע לכם, תמיד תהיו בחסך, ממורמרים ובתחושה של פראייירים. ההפסדים הם שמגדירים אותנו בתור אוהדים בעיניי, אבל זה כבר עניין לטור אחר.
גם במקרה של בונוצ'י יכולים, במידה מסוימת של צדק, להגיד אוהדי יובה – "שיילך ל… הוא נטש למילאן, ועוד חגג את הגול מולנו". וזה בלי להזכיר את הסיפורים על מחצית גמר האלופות בחדר ההלבשה. אבל האוהדים יכולים גם להראות מידת רחמים. לקבל בחזרה את בונו, ולסלוח. זו התקופה הזו בשנה שסולחים, לא?
השבוע תיפתח ליגת האלופות. יובה צריכה את לאונרדו בונוצ'י בשיאו כדי לחשוב על זכייה בגביע אותו לא הניפה עשרים ושתיים שנים, אבל לא זו הסיבה לסליחה שאוהדי יובה צריכים להעניק לבלם. גם אם לא נזכה השנה, גם אם בונו לא יבריק ביכולות כמו בשנים עברו, צריכים האוהדים לסלוח לו מתוך מקום של גדולה, כרחם אב על בנים. אנחנו היינו ונישאר אוהדי הקבוצה שלנו תמיד. ברגעים היותר והפחות טובים. בשנים בהם ישחקו בה שחקנים גדולים יותר ופחות. לא נתחיל לאהוד כשיבוא השחקן הטוב בעולם ולא נפסיק כשהוא ילך. נבקר את הקבוצה, את ההנהלה, את המאמן, את השחקנים, וכשצריך לא נחסוך את שבטנו. אבל לא תמיד צריך. לפעמים אפשר לחבק. לאהוב. למחול. להיות אנשים. בני אדם.
