כל הכבוד לבאר שבע על הכמעט/עוד קצת אליפות. מגיע להם. אני אישית שמח מאוד שקבוצות פריפריה לוקחות אליפות, זה מחמם את הלב ועושה טוב אבל, אני עדיין חושב שאם מכבי תל אביב היתה עושה פחות טעויות, האליפות היתה שלה.
הפועל באר שבע בנתה סגל נהדר, מינתה את אחד משני המאמנים הישראלים הטובים ביותר והוכיחה שיש לה המון אופי. כיף לראות את השמחה של האוהדים ובכלל כיף שיש תחרות ואין שליטה של קבוצה אחת בלבד. רק מקווה שהטור הזה יהיה רלוונטי גם בעוד שני מחזורים ושבאר שבע לא יעשו את הבלתי יאמן ויחמיצו את ההזדמנות המדהימה הזאת.
אז למה באר שבע כן?
סגל – באר שבע בנתה סגל עמוק ואיכותי, מחליף טוב בכל עמדה, היעדרויות של שחקנים משמעותיים כמעט ולא הורגשו, והיו כאלה, כשסוארס נעדר טהאא נכנס בצורה חלקה לנעליו. היעדרויות של בוזגלו, בן שהר ואחרים הושכחו על ידי נוואקמה, ברדה ומליקסון. באר שבע הציגה הגנה איכותית עם מגנים שיודעים לעשות את העבודה בשני צידי המגרש, התקפה קטלנית בשילוב נכון של שחקנים טכניים, חכמים ומהירים. אבל בעיקר וזה אולי מה שהביא את האליפות הזאת, קישור דומיננטי, שלושה שחקנים שיודעים לעשות הגנה והתקפה וזאת מהות הכדורגל היום. כבר אין מקום לגרזנים שלא יודעים לנהל משחק, אוגו והובאן בתופסת ראדי או וובה בראון הם צוות מנצח.
מאמן – ברק בכר הוכיח שוב שהוא היום אחד מהמאמנים הטובים ביותר בליגה. מבין כדורגל, מכין נכון את הקבוצה, מנהל משחק מצוין, לא מפחד משמות גדולים. כיף לראות מאמן כזה לוקח תארים.
אופי – הישורת האחרונה היתה מעניינת ובאר שבע התחילה אותה בפער יפה, אך ככל שהתקדמה איבדה נקודות בבית והפער צומק במחזורים האחרונים. למרות זאת, היא ידעה לחזור ולנצח. וזה עושה אותה אלופה.
מגיע לבאר שבע, היא עשתה כל מה שצריך בשביל לקחת אליפות, אבל אני חושב שהיא קיבלה עזרה משמעותית מהיריבה שלה, מכבי תל אביב, שבמספר פעולות שגויות נתנה לבאר שבע לברוח.
אז למה מכבי תל אביב לא?
מכבי תל אביב לקחה שלוש אליפויות רצופות. בכולן, לאורך רוב העונה, תחת שלושה מאמנים שונים, היא דאגה למרכז מגרש מעובה שכלל שלושה שחקנים איכותיים ובכך השיגה שליטה משמעותית בכדור ובמשחק כולו. כשמשחקים עם שלושה קשרים באמצע כל אחד צריך לתת משהו מעט שונה שהשילוב בין מה שנותנים שלושת השחקנים אמור לספק מכלול שלם של אפשרויות.
אם ניקח את שתי העונות האחרונות, מכבי תל אביב שיחקה הרבה מאוד עם אלברמן כאחורי בשלישיה ומיטרוביץ' וראדי או איגיבור לפניו. אלברמן נתן את השקט והחוכמה מאחור, אף אחד לא עובר אותו, הוא תמיד נמצא במקומות הנכונים לחפות על חורים של שחקנים אחרים והוא טכני מספיק בשביל לנהל משחק כשצריך. מיטרוביץ' היה מכניס הכדורים לעומק הטוב ביותר של הקבוצה, כשהמשחק היה תקוע וכולם שיחקו לרוחב ובשילוב יכולת התנועה ללא כדור של ערן זהבי, הכדורים לעומק של מיטרוביץ' הקשו על ההגנה ויצרו עוד הרבה הזדמנויות אחרות מכיוון שההגנה היריבה היתה צריכה לקחת את האפשרות הזאת כל הזמן בחשבון. ראדי את איגיבור (בעיקר איגיבור) ידעו לנצל את העובדה שערן זהבי שיחק את החלוץ ויצא הרבה פעמים לקבל כדור מחוץ לרחבה בשביל לעשות את התנועה לשטחים המתים בתוך הרחבה, בדיוק בתזמון הנכון. שניהם אומנם לא סקוררים והחטיאו הרבה, אבל הקבוצה היריבה לא היתה יכולה להתעלם מהאפשרות הזאת.
השינויים שעשה יוקנוביץ' בסגנון המשחק הזה היו משמעותיים מאוד, החל משחרורו של ראדי בתחילת העונה, דרך השחרור של מיטרוביץ' באמצע העונה ועד הפציעה הארוכה של איגיבור. מדוניאנין שחקן מצוין שנותן למכבי תל אביב אספקטים שלא היו לה קודם, אבל בחלק גדול מהמשחקים איתו מכבי תל אביב שיחקה עם חלוץ מטרה, זהבי יצא קצת אחורה ולפעמים זה פשוט תקע את ההתקפות. נוסיף לזה את ההתעלמות של יוקאנוביץ' בחצי הראשון של העונה מדור מיכה ואת העובדה שהחלוץ המחליף של מכבי תל אביב היה, עד הגעתו של סה, עדן בן בסט (השחקן היחיד בקבוצה ששיחק למען עצמו ולא למען ערן זהבי) ותקבלו מספר טעויות רב שלדעתי היו משמעותיות מאוד לגורל האליפות. שוב הקבוצה עם הקישור הדומיננטי והמגוון ביותר בליגה לקחה אליפות רק שהפעם זאת לא מכבי תל אביב.
בעונות קודמות יש סיכוי טוב שזה היה מספיק. ההשתפרות של באר שבע העונה, הבניה הנכונה וההחלפה של מאמן בינוני כמו אלישע לוי בברק בכר עשו את ההבדל.
בהצלחה לבאר שבע בשני המחזורים שנותרו ואחרי זה יאללה, ליגת אלופות. אמן.
