הטור השני בסידרה על יורגן קלופ, האיש ששינה את ליברפול, ועוד שתי קבוצות.
במהלך אימון במתקן האימונים של הקבוצה במלווד, הבחין קלופ בילד בן שש שיושב בצד ומנופף לו לשלום. קלופ נופף בחזרה ובחלוף זמן קצר התקרב אליו והחל להסביר לו מה הוא רואה, עוד לפני שאביו של הילד סיפר לו שמדובר בילד חולה לוקמיה שהוזמן ע"י הקבוצה.
קלופ ישב עם הילד דקות ארוכות ותיאר בפניו את מהלך האימון, שיבח את בית החולים שבו מטופל הילד, ויעץ לילד כיצד לספר בדיחות.
לקראת סיום השיחה שאל הילד את קלופ "האם אתה רוצה לדעת מדוע אתם מנצחים כל הזמן?" קלופ ענה בחיוב, והילד סיפר שהוא מבקש משאלה לפני כל משחק. המאמן חיבק את הילד בחום ולחש לו "שמור חלק מהמשאלות לעצמך…" כי קלופ הוא לא רק מאמן, הוא גם אבא, שהיו לו שני אבות.
נורברט קלופ, אביו של יורגן, היה איש מכירות גבה קומה ונאה, שהקפיד מאוד על לבושו והיה בעל יכולת ביטוי מעולה. הוא היה שמח ומבדר, בלט בכל מקום אליו הגיע, ולספורט היה חלק מרכזי בחייו, וקלופ מספר שהוא היה ספורטאי מעולה. בצעירותו הוא ניסה לפתח קריירה מקצוענית ככדורגל, שיחק כשחקן חובב עד גיל ארבעים, והיה פעיל מאוד במועדון הטניס המקומי.
נורברט היה מאמנו האישי של בנו בכדורגל, טניס וסקי, האימונים היו יומיומיים והדרישות שלו היו גבוהות ובלתי מתפשרות. לפי תיאורו של קלופ הוא היה ממש רס"ר. מדי יום ראשון הם היו מתחרים בריצה, ואביו מעולם לא ויתר לו, ולכן לדבריו הוא פיתח מהירות גבוהה. יורגן הצעיר אהב ספורט, התאמן ושיחק שעות רבות עם חבריו, וכל פיסת דשא היתה עבורם מגרש כדורגל.
כשיורגן שיחק כדורגל בקבוצות הגילאים השונות וגם כשחקן בוגר הוא זכה לליווי צמוד של האב, שלדבריו "התגאה בו", אולם התקשה מאוד לבטא זאת מילולית. עבור קלופ האב, תמיד היה ליורגן מה לשפר ותמיד אפשר היה לשחק טוב יותר. יתכן שזו היתה דרכו להביע חיבה לבנו היחיד.
ב-1998 חלה נורברט בסרטן הכבד וכעבור שנתיים נפטר. יורגן אמר ש"התמזל מזלי לעסוק במה שאבי רצה לעשות. חייתי את החיים שהוא חלם עליהם, והוא לא היה מסכים אם הייתי עובד במקצוע אחר".
"אם הוא היה בחיים, אני מניח שהיו לנו שיחות לגבי עבודת האימון שלי" אומר קלופ "וכנראה אחרי ההפסד בגמר הצ'מפיונס הוא היה מסביר לי מדוע הפסדנו, וזה כנראה לא היה ממש נעים. הוא בודאי היה אומר לי: אל תפסיד שישה גמרים ברצף".
קבוצת הכדורגל מיינץ 05 היתה מועמדת קבועה לירידה בתחתית הליגה השניה בגרמניה, וכך היה גם בספטמבר 1995, ולכן חיפשה מאמן חדש, ומצאה את וולפגנג פרנק, שאימן עד אז בליגות הנמוכות בגרמניה. כריסטיאן היידל, המנהל המקצועי של מיינץ, אמר "יכולתי להגיד שידעתי מראש שהוא יצליח, אבל האמת היא שאף אחד לא רצה לאמן אותנו".
בפגרת החורף, חודשיים אחרי שהחל בתפקידו, כשהקבוצה קבורה עמוק בתחתית, החליט פרנק לשנות שיטה, ולעבור למערך הגנתי של ארבעה שחקנים בקו אחד, ללא בלם אחורי, או ליברו, כפי שקראו לו אז. רוב הקבוצות בגרמניה שיחקו אז עם בלם אחורי, ושמרו אישית, בעוד פרנק דיבר על סגירת שטחים. פרנק התבסס על שיטות משחק שלמד בהולנד ובאיטליה, והושפע במיוחד ממאמן מילאן, אריגו סאקי. על מנת להטמיע את המהלך, פרנק החל בסידרה ארוכה של אימונים טקטיים שבהם תירגל את התנועה והסגירות של ההגנה. מדובר בשיטות אימון שלא היו נפוצות אז ועוררו פליאה וחשש בקרב הצוות הניהולי של מיינץ.
בנוסף, פרנק הנחיל תהליך חדשני, הקרנת קליפים קצרים על הקבוצה ויריבותיה לפני משחקים. עד אז למרבית הקבוצות בגרמניה לא היה את הידע והמשאבים לכך. על מנת לעשות זאת, פרנק נעזר בסטודנטים מאוניברסיטת מיינץ. אחד מהם היה פיטר קרביץ, שעדיין עובד עם קלופ כאחד מעוזריו בליברפול.
ההצלחה היתה מיידית ומדהימה. מיינץ היתה הקבוצה הטובה ביותר בליגה במחצית השניה של העונה, וניצחה ללא הפסקה.
קלופ, שהיה אחד מארבעת שחקני ההגנה במערך של פרנק, סיפר אחרי שנים "הקבוצה הגיעה לפגרה מתה ולכן היינו פתוחים לרעיונות חדשים. אמרנו לעצמנו שמה שטוב לואן באסטן וחוליט טוב גם לנו. זה היה צעד אמיץ מאוד". הוא הוסיף שזו היתה התגלות עבורו מאחר והוא הבין שהשיטה שיפרה משמעותית את הקבוצה ואת התוצאות וחיפתה על פערים בתקציב או באיכות השחקנים.
את העונה הבאה מיינץ פתחה בסערה והגיעה לפגרה במקום השני כמועמדת בכירה לעלייה לבונדסליגה. פרנק, שהיה בעל ראייה רחבה וכוללת, דרש מהנהלת הקבוצה שינויים מרחיקי לכת במתקנים ובאיצטדיון על מנת להתאים אותם לחזון שלו ולליגה הראשונה. את המחצית השניה של העונה הקבוצה פתחה בשני הפסדים, פרנק לקח אחריות, התפטר באופן מיידי, והקבוצה לא הצליחה לעלות לבונדסליגה.
אחרי תקופה מסויימת חזר פרנק למיינץ, ובקדנציה השניה שלו הוא שם דגש על החוסן המנטלי של הקבוצה והשחקנים. הוא צירף פסיכולוג לצוות וערך לשחקנים אימוני הרפייה ותירגל איתם טכניקות לשיפור הביטחון העצמי, שלא היו מוכרות אז בכדורגל. קלופ סיפר שפרנק הציב את האדם במרכז, והשחקנים אהבו והעריכו אותו מאוד. "כשהפסדנו הבעיה הגדולה היתה שאיכזבנו את המאמן, שהיה מאוד חשוב לנו. זה היה מדהים איך שהוא סחף אחריו את כל הקבוצה" אמר קלופ, ששיחק במיינץ גם בקדנציה השניה של פרנק בקבוצה.
פרנק היה מסור לעבודתו וטוטאלי בגישתו. הוא ראה את עצמו כמורה ומחנך, ודגל בדוגמא אישית כמרכיב עיקרי בהתנהלות מול השחקנים. פעמים רבות הוא תרם את הבונוסים שלו לאנשי השירות במועדון, מאחר והוא ראה בהם חלק אינטגרלי מהקבוצה ומהמועדון.
הסיבוב השני של פרנק במיינץ נמשך כשנתיים והניב רק מקומות באמצע הטבלה. פרנק היה חסר סבלנות, עזב לדואיסבורג, והתחיל לנדוד בין קבוצות רבות ללא הצלחה ותוצאות.
קלופ ופרנק בילו שעות רבות בשיחות על כדורגל ועל תורת האימון. קלופ היה סקרן וצמא למידע ופרנק האמין שהוא יהיה מאמן בעתיד. לפני גמר הצ'מפיונס ב 2013 בין דורטמונד לבאיירן מינכן שלח קלופ הודעה לפרנק: "בלעדיך לא הייתי כאן היום. וומבלי, לונדון". פרנק נפטר שלושה חודשים מאוחר יותר לאחר שבמוחו התגלה גידול ממאיר.
מספרים שההספד שנשא קלופ בהלוויה היה אחת הפעמים היחידות בהן הוא התקשה לדבר ולמצוא את המילים הנכונות. "הוא המאמן שהשפיע עליי יותר מכולם. הוא היה אדם מיוחד" אמר קלופ.
זה יהיה פשטני להגיד שקלופ הוא רק ממשיך דרכו המקצועית של פרנק, מכיוון שקלופ לקח ממנו ומאביו הביולוגי הרבה יותר מכך.
הוא לקח מהם את השאיפה לשלמות, את התחרותיות והרצון הבלתי מתפשר לנצח.
בנוסף לכך, הוא למד מפרנק את החשיבות העצומה של הפן המנטלי בהצלחה של קבוצה, וכי הדרך להצלחה עוברת דרך ליבם ורגשותיהם של השחקנים, ולא רק דרך השרירים. בניגוד לפרנק, שהיה מאוד ביקורתי ונוקשה עם השחקנים שלו, קלופ יודע כיצד לתקשר עם כל הממשקים בזמנים טובים ובזמנים קשים. קלופ לקח מפרנק את ההסתכלות המערכתית ואת ההבנה שמועדון זקוק להשתתפות של כולם במאמץ.
אלוהים אחד
קלופ הוא אדם מאמין שמשתייך לזרם הלותרני בכנסיה הפרוטסטנטית. הוא סיפר שכבר כילד התלבט בין משחקי הכדורגל של יום ראשון לבין ביקור בכנסיה, ושמותו של אביו קירב אותו לדת. על כך שאביו לא זכה לראות אותו מצליח כמאמן הוא אומר ש"כנוצרי מאמין אני בטוח שהיום הוא נמצא במקום הטוב ביותר ממנו הוא יכול לצפות בי ובעולם".
הוא אינו מדבר באופן יזום על אמונתו בראיונות או עם השחקנים, מכיוון שהוא מאמין שהפוקוס צריך להיות במסר ולא בו, אבל הוא מתייחס לכך אם שואלים אותו "איני יודע איך אפשר להיות אדם מאמין ולא לדבר על כך… כשאני בוחן את עצמי ואת חיי, ואני עושה זאת מדי יום, אני מרגיש שאני בידיים טובות".
קלופ אומר שהאמונה תרמה לו רבות ובזכותה הוא מתעניין באנשים ובסיפורים שלהם, ושאחרי שנים רבות הוא מצא את הדרך שמתאימה לו להאמין. על פי דבריו, האמונה הדתית חיזקה אצלו את האמונה באדם והציבה את המשחק בפרופורציות הנכונות "האל אוהב בני אדם ומקבל אותם כמו שהם, ולכן אני חושב שהוא גם אוהב כדורגל, אבל כל אחד מאיתנו חייב להציב את מטרותיו ולשאוף אליהם…כל מי שאני פוגש במגרשים בודאי מבין שיש בחיים דברים חשובים יותר מאליפויות או מאבקי ירידה".
(הטורים מתבססים על הביוגרפיה שכתב רפאל הוניגשטיין “bring the noise”, ועל ראיונות וכתבות מאת מליסה רדי, ג’יימס פירס, סיימון יוז, ברוס שונפלד, גארי האנטר, אולי האסה ורורי סמית)
שאפו על הפרוייקט.
תודה רבה ?