"יש בעולם הרבה אנשים שאומרים שלא הייתה שואה, אחרי שאמות, אתה אחראי לספר לכולם שאתה נין של ניצולי שואה, שלסבא שלך היה מספר על היד".

לרגל יום השואה הראשון אותו יציין ללא סבו המנוח, החליט מור שפייר לחלוק עם קוראי "הזווית" את חוויות הספורט שחווה לאורך השנים עם "סבא יושקו" – אדם שלא הרבה לדבר על השואה, אך חיוכו הקבוע היה גדל בכל פעם שנשאל על פרנץ פושקאש ונבחרת הונגריה הגדולה.

כדורגל במשק

לסבא היה משק ענק. בין עצי הפרי היה שטח רחב של אדמת עפר, בו נהגנו אחי ואני לשחק כדורגל. מדי פעם סבא היה יוצא אלינו כדי לבעוט בכדור פעם או פעמיים ואז היה חוזר הביתה. הוא היה ניגש לכדור באיטיות, אך העובדה שנעזר במקל הליכה והצלקת הגדולה שהייתה על רגלו, זכר למכת קת הנשק שספג מחייל נאצי באושוויץ, לא מנעו ממנו להיות הפנדליסט הגדול ביותר שהכרתי. תמיד לצד שמאל, תמיד בחצי גובה, תמיד גול.

אולימפיאדה ומונדיאל בגן יבנה

מלבד ערוץ ההיסטוריה שהיה חביב עליו במיוחד, סבא אהב מאד לצפות באירועי ספורט. יסלחו לי חבריי למפגשי הצפייה במשחקי ליגת האלופות, אך את הצפייה עם סבא במהלך אולימפיאדת אתונה 2004 לא הייתי מחליף בשום דבר אחר בעולם. סבא היה שקוע כולו בתחרויות, בעוד שאני הייתי פוזל אל עבר השידה שליד מיטתו בחדר הסמוך – אותה שידה שכל צאצא לניצול שואה יודע שאת הסודות הטמונים בה לעולם לא יוכל לגלות.

מלבד האולימפיאדה, זכורה לי שמחתו לאיד של סבי על הדחתה של גרמניה בחצי גמר מונדיאל 2006. הוא שמח בכל תבוסה שהגרמנים נחלו, על אחת כמה וכמה כשהם מפסידים את הכרטיס לגמר מול עשרות אלפי אוהדים מקומיים בזיגנל אידונה פארק בדורטמונד, ואילו אני שמחתי שכובש השער המכריע היה כוכבה של יובנטוס, קבוצתי האהובה, אלסנדרו דל פיירו.

שירים ושערים ו"לא שומעים"

סבא היה אוהד מסור של בית"ר ירושלים, עוד בימים בהם המועדון מהבירה לא היה שם דבר בכדורגל הישראלי. זכורות לי הנסיעות במוצאי שבת במהלכן הייתי מתלווה לאבי שהיה משיב את סבא וסבתא אל ביתם שבגן יבנה. סבא היה מפציר באבא להגביר את הרדיו על מנת שיוכל לעקוב אחר שידורי המשחקים, בעוד שסבתא לאה ז"ל ("יולי") הייתה צועקת עליו מהמושב האחורי שייסע לאט יותר. לאבא הייתה תשובה קבועה – "יותר לאט מזה, ניסע ברוורס סבתא".

פושקאש, דרוגבה וחייל אמריקאי

כיאה להונגרי, סבא האמין בכל רמ"ח איבריו שפרנץ פושקאש הוא גדול שחקני הכדורגל בכל הזמנים. מלבד פושקאש, סבא, שתמיד היה פחות אדם של דיבורים ויותר איש מעשה, היה מעריך חלוצים יעילים כאשר אלו שזכורים לי לפחות היו אנדריי שבצ'נקו ודידייה דרוגבה. העובדה שסבא היה נהנה לצפות בטלוויזיה בשחקן כהה-עור כמו דרוגבה, משעשעת אותי מאד, בעיקר בזכות סיפור משעשע לא פחות מיום שחרורו של מחנה אושוויץ.

סבא, יליד צ'נגר, עיר קטנה בגבול הונגריה-רומניה, לא ראה אדם כהה-עור מימיו. כאשר חייל אפרו-אמריקאי ניגש אליו עם טבלת שוקולד בידו ביום השחרור, סבא, שהיה אז במצב של בין חיים למוות, היה בטוח כי לא אחר מאשר מלאך המוות בא לקראתו, והתעלף.
כיובל לאחר מכן, סבא צפה יחד עם ניניו בדרוגבה מככב במדי נבחרת חוף השנהב במונדיאל 2010. בתום המשחק סבא העביר לערוץ ההיסטוריה כדי לצפות בעוד סרט על הכרעתה של גרמניה בידי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, ולפי דעתי לפחות, אין ניצחון גדול מזה.

לטורים נוספים ליום הזכרון לשואה ולגבורה