שתי רעידות אדמה התרחשו הקיץ בשניים ממשחקי הכדור הפופולריים בעולם. הקבוצה שנחשבת לטובה בעולם, ברצלונה, נפרדה מהכוכב הברזילאי ניימאר, שערק לשורות האויב הצרפתי מפריז, בעוד קיירי ארווינג, כוכבה של הקליבלנד קאבלירס, אלופת המזרח וקונדטנדרית בשלוש השנים האחרונות לאליפות, עזב ליריבה המרה בוסטון, שסיימה מדורגת ראשונה בסיום העונה הרגילה והייתה הקבוצה היחידה שיכלה לאיים על דיקטטורת לברון ג'יימס במזרח.
ג'יימס הוא בהחלט סיבה לעזיבתו של ארווינג, בדיוק כפי שליאונל מסי הוא הסיבה לעזיבתו של ניימאר. לא (רק) בגלל יחסים עכורים בין הכוכבים הבלתי מעורערים לכינוריהם השניים, שכן כל אחד מאותם כוכבים פרסם הודעת פרידה מרגשת ומלאת הערכה כלפי חבריהם הסוררים, אלא פשוט כי הרצון להראות שאתה הגדול מכולם חזק מכל טבעת או גביע. מי שבאמת מרגיש שהוא יכול להיות המוביל ולא המובל, כמו ניימאר וארווינג, פשוט לא יוכלו להמשיך לחיות בצילם של כוכבים היסטוריים מזדקנים כמו קינג ג'יימס והפרעוש (שניהם חצו את גיל 30). הם לעומתם, צעירים בשיאם והרגישו שאם לא עכשיו, הם לעולם לא יוכלו להיות באטמן ולעולם ישארו רובין.
אבל עד כמה הגיל הוא מדד לנפיצות?
פיל ג'קסון לקח בסוף שנות ה-90 של האלף הקודם את הצמד הכי נפיץ ומפוצץ כישרון שידע הכדורסל האמריקאי בשני העשורים האחרונים, קובי ושאקיל, אחרי שהצמד הקודם שהדריך ג'ורדן ופיפן זכו בשש אליפויות יחד. הלייקרס זכו "רק" בשלוש אליפויות ברציפות ושלטו בליגה ללא עוררין. לפי גורמים רבים באותה הלייקרס, הפיצוץ בין השניים לא היה רק בזכות חילוקי דעות מקצועיים, אלא כי קובי בן ה-26 בזמנו (היום ניימאר וארווינג בני 25) פשוט רצה להיות הכוכב הבלתי מעורער. הוא ידע איך להיות כזה מבלי לוותר על השמש של קליפורניה והחום של LA, להבדיל מארווינג. ספק אם קובי היה הופך למי שהוא אלמלא היה נפרד מהסנטר הכביר שהמשיך ברצף האליפויות במיאמי עד שהפציעות הכריעו אותו.
צריכים דוגמא נוספת?
לברון, אז בן 26 בעצמו, החליט שהוא חייב לעשות צעד קיצוני על מנת להיות שחקן שייחשב מהגדולים באמת. להבדיל מהדוגמאות הקודמות, הוא ברח מהבית החם והרעוע בקליבלנד ובחר בצעד שעורר הדים שבעיקר היו הדי ביקורת – להצטרף לשלישייה שכל שחקן בה ניסה את דרכו לבד והבין שאולי קשה להתחלק באור הזרקורים, אך השמפניות בסוף כל עונה מפצות על הכול.
הם חברו להם יחדיו כשקינג ג'יימס הוא הכוכב הראשי, כדי להראות כמו הדבר המפחיד ביותר שראה ה-NBA עד המפלצת התלת ראשית/ המרובעת מגולדן סטייט והחזרה של לברון הביתה לאותה קליבלנד.
מחקר בסוציולוגיה טוען שככל שיותר אנשים מעורבים באירוע, הסיכוי לפעולה אקטיבית של אחד מהם פוחת. ארווינג וניימאר רוצים לסחוט את הלימון עמוס היכולות שלהם עד הקצה ויודעים שבשביל זה צריך לסחוב קבוצת טופ על הגב ולרמות הגבוהות ביותר. האם יש להם מה שדרוש כדי להירשם בדפי ההיסטוריה ולהתחרות בעמיתיהם לשעבר שהיו והם (כרגע) הטובים ביותר? רק הזמן יגיד. לנו רק נותר להתפעם איך המחשבה על האני ועצמי, האגו המתויג בעולמנו באופן שלילי כל כך, נותן לנו פתיחת עונה שלא יכולנו לבקש כמוהה.
נותר רק להתענג ולהתרווח בכורסת הטלויזיה, ולברי המזל מבנינו על כיסא מפלסטיק, בין עשרות אלפי צופים נרגשים.
