הוא מורחק מול ולנסיה ואני דומע יחד איתו, הנבחרת שלו עפה מול אורוגוואי בשמינית גמר המונדיאל ואני מרגיש עצב פנימי כמו אחרי כישלון אישי, בתקופות שהוא כובש פחות והמצקצקים יוצאים בהמוניהם, אני נלחם על שמו באדיקות של מאמין נלהב וכשהוא מצליח כמו שבדרך כלל קורה – אני מרגיש שהוא מייצג אותי שם על הדשא. אם עוד לא הבנתם במי מדובר אז תכירו – כריסטיאנו רונאלדו. איך זה שבגיל 28 אני עדיין מוצא את עצמי מתחבר לשחקן כדורגל כמו ילד קטן?

ממנצ'סטר למדריד

את רונאלדו חיבבתי עוד בתקופה שלו במנצ'סטר יונייטד, אך בגלל שלא התחברתי לקבוצה בה שיחק, הרגש כלפיו עדיין היה מתון. כשהוא עבר לקבוצה שאני אוהד, ריאל מדריד, כמובן שהתחלתי לשים אליו לב יותר מהרגיל. אם להיות כנה, חשבתי שהוא ייכשל בריאל כמו הרבה כוכבים שהגיעו לפניו והצליחו במקומות אחרים, אך לא הצליחו לשחזר את ההצלחה שלהם בריאל. אבל הוא הצליח בענק והפך לשחקן הגדול בתולדות ריאל מדריד.

היריבות עם מסי

אף פעם לא התחברתי לברצלונה. לאו דווקא בגלל אהדתי לריאל מדריד, אלא בגלל מניעים אחרים. לא התחברתי לריבאלדו, גם לא לרונאלדיניו והשיא היה בתקופת פפ עם הסגידה של ההמונים למשולש אינייסטה-צ'אבי-מסי. לא מצאתי את עצמי מתחבר לקבוצה שהייתה טובה מדי וזכתה בליבם של אנשי התקשורת והקהל הרחב. ברצלונה איבדה עם הזמן את היסודות שהפכו אותה לקבוצה הטובה באירופה, אבל עדיין נשאר בה החלק הכי חשוב במכונה – מסי. מן העבר השני רונאלדו לקח אימפריה שאיבדה את זהותה ולאט לאט שיקם אותה ובנה את היסודות להצלחה.

בעבר הפער בין מסי לרונאלדו היה נראה בלתי ניתן לגישור, כאשר מסי שלט בליגה הספרדית, בליגת האלופות ובזכייה בתארים אישיים. בחמש השנים האחרונות, רונאלדו הפך למשמעותי יותר ממסי בליגת האלופות עם 4 זכיות ב5 שנים והשווה את כמות הזכיות שלו בכדור הזהב. לעומת זאת, הליגה הספרדית עדיין בשליטה של מסי וברצלונה. מרגע שהפערים בין השניים הצטמצמו, החל המאבק על התודעה.

נדמה כי לא משנה כמה שערים רונאלדו יבקיע (חלקם מרהיבים במיוחד), בכמה תארים יזכה ושהוא יפגין שוב ושוב את הווינריות שלו, מספיק משחק אחד לא טוב שלו או שער טיפה פחות זוהר, בשביל להקים עליו את המבקרים. בעוד מסי יכול לפשל ברגעים החשובים, אבל מהלך אישי או שלושער שלו נגד קבוצה חלשה בליגה הספרדית, ישר יהפוך אותו לגדול ביותר. חוסר ההוגנות הזה, לפחות בעיניים שלי, העצים את תחושת ההזדהות עם רונאלדו.

מתחיל כל פעם מ-0

אחרי האדום מול ולנסיה בליגת האלופות, שמעתי אנשים אומרים "מה יש לו לבכות? הוא מולטי מיליונר שכבר השיג הכל". כאן הטעות בהבנת נפשו של רונאלדו. אחד הדברים שגורמים לי להתחבר אליו הוא שלמרות כל ההצלחה והמודעות שלו לגודל הדברים שהשיג, הוא עדיין עולה בכל פעם למגרש כמו ילד שעלה מהנוער ורוצה להוכיח לעולם כמה הוא טוב. בגלל זה הוא נראה שבור אחרי החמצות ומתוסכל במיוחד כשדברים פחות הולכים לו. לא משנה כמה הוא יהיה גדול, הוא תמיד ינסה לתת מעצמו עוד בשביל להוכיח לאחרון הספקנים. פעם פירלו אמר שכדורגל משחקים עם הראש ורק אחר כך עם הרגליים, אז אצל רונאלדו הכדורגל משוחק קודם כל מהלב.

המעבר ליובנטוס

יצא שהמשחקים של ריאל מדריד ויובנטוס בליגת האלופות היו באותו הזמן. אם בעבר היה לי ברור שאצפה בריאל, מצאתי את עצמי לא מצליח להחליט – ריאל או רונאלדו. נכון שהסמל גדול מכל שחקן, אבל לא פשוט להתקדם אחרי 9 שנים בהן רונאלדו וריאל היו מקשה אחת. אפשר לומר שהוא לקח איתו חלק מהלב שלי לטורינו. אפילו אני מוצא את עצמי כועס שריאל מצליחה בלעדיו ולשמוע את בייל ולופטגי מדברים על היתרונות שיש בריאל ללא רונאלדו. אני מאמין שעם הזמן אתרגל למצב החדש בו הקבוצה שלי משחקת בלי השחקן שהגדיר אותה הכי טוב. אבל את הקסם שהפעיל עלי רונאלדו, אף אסנסיו או איסקו לא יצליחו לרפא. הוא תמיד יישאר השחקן הכי מיוחד שראיתי.