עד לא מזמן, משהו כמו שנתיים, אם הייתם אומרים את השם אנדי, הייתי חושב רק על אנדי אחד, אנדי דופרין.
מדי פעם הבליחו בחיי אנדים אחרים, כמו הכדורגלן אנדי קארול, הטניסאים אנדי מארי ואנדי רם, האמן אנדי וורהול ואולי היו עוד כמה שפיספסתי, כי הם לא ממש נגעו בי.
בשנתיים האחרונות נכנסו לחיי ולליבי בסערה ובששון שני אנדים, אנדי רוברטסון, המגן חסר המנוח של ליברפול, ואנדי הרצוג, מאמן הנבחרת. מאז מתנהלים בתוכי בערבוביה כל שלושת האנדים שלי.
אנדי דופרין הוא גיבור הסרט "חומות של תקווה", אחד הסרטים האהובים עליי ואולי הסרט הכי טוב שלא זכה באוסקר.
דופרין (טים רובינס) הוא בנקאי שהואשם על לא עוול בכפו ברצח אישתו. בכלא "שושנק" הוא חובר לרד (מורגן פרימן), שיודע להשיג דברים, כמו פטיש סלעים ופוסטרים של כוכבות קולנוע סקסיות. דופרין נעזר בידע הבנקאי שלו כדי להדריך את הסוהרים, איך לנהל את כספם וכיצד להשיג הטבות מס.
במקביל ובמשך עשרים שנה הוא חופר, עם אותו פטיש ומאחורי אותם פוסטרים, פתח קטן בקיר התא שלו, שדרכו הוא בורח מהכלא.
הסרט מבוסס על סיפור מאת סטיבן קינג שנקרא "Rita Hayworth and Shawshank Redemption" ושמו באנגלית זהה לשם הספר, פחות שמה של השחקנית ריטה הייוורת'.
via "the shawshenk redemption" facebook page
ככל ששני האנדים, דופרין והרצוג, התערבבו יותר ויותר בראשי ובליבי, כך גיליתי יותר יותר דימיון ביניהם ויותר סיבות מדוע ראוי שאנדי השני ימשיך לאמן את הנבחרת.
אני מזמין אתכם להצטרף אליי למסע המשותף עם שני האנדים שמורכב מציטוטים מהסרט ותרגומם לחייו של אנדי הרצוג בישראל:
I think it would be fair to say i liked andy from the start
אין לי מושג למה, אבל זה מה שהרגשתי כלפי הרצוג די בהתחלה.
(בסרט – רד מתאר את הרגשתו כלפי אנדי אחרי המפגש הראשון ביניהם).
The world went and got itself in a big damn hurry
שבוע בארץ ואולי משחק אחד הספיקו להרצוג כדי להבין שהעולם התקדם הרבה יותר מישראל מאז שהוא הבקיע בין הרגליים של נמני. לזכותו יאמר שזה לא שבר אותו, אם כי אחרי ההפסד לסלובניה התגלו גם אצלו ספקות.
(ברוקס, הספרן של כלא, מתאר את העולם בחוץ אחרי חמישים שנה בפנים).
,I have to remind myself that some birds aren't made to be caged
Their feathers are just too bright
מהר מאוד הרצוג מבין שהסיכוי היחיד שלו להצליח ושל הנבחרת לכבוש הוא לתת לערן זהבי חופש מוחלט לעשות מה שהוא רוצה.
(רד מסביר את הסיבה לרצון של אנדי לברוח).
.Bad luck, I guess. It floats around
.It's got to land on somebody. It was my turn, that's all
זה מה שהרצוג אומר לעצמו אחרי עוד טעות בהגנה של הנבחרת.
(אנדי מנחם את עצמו כשנודע לו שיש מישהו אחר שהודה ברצח אישתו, אבל אין לו אפשרות לערער).
There's not a day goes by, I don't feel regret
סביר להניח שהמחשבה הזו חולפת בראשו של הרצוג מדי פעם.
(רד מנסה לשכנע את ועדת השחרורים שהוא השתקם ומצליח אחרי אינספור ניסיונות להשתחרר).
Andy dufresne, who crawled through a river of shit and came out clean on the other side
אנחנו נטיל רפש על הרצוג, נשמיץ אותו, נקטר עליו ונקרא לפיטוריו כל הזמן, אבל אם אנחנו נמשיך איתו אז נרוויח בגדול.
(רד מתאר את הבריחה של אנדי דרך מערכת הביוב של הכלא, או בשפתו "נהר של ח..").
צילום מסך
hope is a good thing, maybe the best of things, and no good thing ever dies
תקווה זה בדרך כלל כל מה שיש לאוהד נבחרת ישראל, ולזכותו של הרצוג אפשר להגיד שבקמפיין הנוכחי התקווה להעפיל לטורניר גדול מחזיקה מעמד הכי הרבה זמן, לפחות מאז ימי גרנט העליזים.
לטעמי התקווה להעפלה היא דווקא התקווה הפחות חשובה שהנבחרת של אנדי נותנת לנו. מבחינתי דווקא התקווה לחיים משותפים בארץ הזו היא החשובה. הנבחרת של הרצוג היא הנבחרת הראשונה שמונהגת ומובלת ע"י המיעוט הלא יהודי בישראל. כל השחקנים המובילים בה ובראשם הקפטן נאתכו, אינם יהודים, וראו זה פלא, הם מתייצבים, הם מתאמצים, הם רוצים וכולם משתפים פעולה ביניהם באופן נפלא וללא חריקות, למרות האכזבות, ושלא תחשבו לשניה שאין למאמן חלק עיקרי בהתנהלות המבורכת הזו.
משהו באישיות שלו, באופי שלו ואולי גם בחוסר השייכות שלו לברדק המקומי מאפשר את ההרמוניה הזו.
(אנדי כותב לרד אחרי הבריחה ומזמין אותו להצטרף אליו).
אחת הסצינות המפורסמות בסרט היא סצינת האופרה, שבה משמיע אנדי לכל יושבי הכלא קטע מהאופרה "נישואי פיגארו" באמצעות מערכת הכריזה, על אפם וחמתם של מנהל הכלא ועוזרו האלים. פניו השלווים והמחוייכים של אנדי, בזמן שהאופרה מתנגנת, מסמלים עבורי את תמונת שביעות הרצון המושלמת.
ולמה אני מספר לכם את זה?
מכיוון שככה אני נראיתי, כשיצאתי מהאיצטדיון על שם ערן זהבי, אחרי הניצחון הענק על אוסטריה. זה היה הרגע היפה ביותר שלי עם הנבחרת מאז ומעולם.
הרצוג נתן לי מעט תקווה לנבחרת טובה ומהנה, והנבחרת שלו נתנה לי הרבה תקווה שאפשר לאחד את הקרעים ולגשר על הפערים בחברה הישראלית, ובנוסף גרמה לי הנאה יותר מכל נבחרת שקדמה לה.
יותר מזה אני לא צריך, כאוהד ספורט וכבן אדם, ורק בזכות זה מגיע לו להמשיך.
ואיך אפשר בלי ההמלצה האולטימטיבית של אנדי:
GET BUSY LIVING, OR GET BUSY DYING
