נבחרת ישראל בדרך ליורו 2020. אחרי 4 מחזורים הנבחרת במקום השני אחרי שכבר ניצחה את אוסטריה ניצחון מדהים והפסידה רק פעם אחת לפולין שדורסת את הבית.
כשרציתי להתערב עם חברים האם ישראל תעלה ליורו אף אחד לא הסכים להתערב מבלי שאתן לו יחס מועדף (כי לדעתם ישראל פייבורטית לעלות), אז למה כשהזמנתי כרטיס למשחק הקרוב בטרנר בב"ש מפת הכרטיסים הראתה שהאצטדיון כמעט ריק?
נתחיל דווקא מהצדדים החיובים, שרק מחזקים את סימן השאלה על השאלה "מדוע המגרש הולך להיות חצי ריק?". מעבר לעובדה כי ישראל קרובה מתמיד לעלות ליורו 2020 בפעם הראשונה, אנחנו גם בפעם הראשונה מארחים במתקנים שהם ברמה אירופית. משחקי הנבחרת הם בסמי עופר או בטרנר, אצטדיונים נגישים (באוטו או תחבורה ציבורית) עם שירותים, מזנונים ויציעים ברמה גבוהה מאוד, שעת המשחק אמנם מאוחרת (21:45), אבל יום חמישי, רובנו כנראה בחופש למחרת בכל מקרה.
בנוסף לחווית האצטדיון החיובית, לנבחרת יש 2 לגיונרים ברמה גבוהה – ערן זהבי, שאמנם משחק בסין, אבל מרשים גם במדי קבוצתו וגם במדי הנבחרת במשחקים האחרונים ולצידו מונאס דאבור, שמשחק בסביליה בליגה הראשונה בספרד. לצידם יש עוד שלל ליגיונרים ורק שחקנים בודדים, מהמובילים בליגת העל, זוכים להיכנס לסגל הנבחרת.
יחד עם השחקנים הטובים והאצטדיונים המעולים, קיבלנו גם עד עכשיו תוצאות אטרקטיביות מאוד במשחקים במוקדמות. בכל משחק של הנבחרות הובקעו לפחות 2 שערים והמשחק היחידי שבו ישראל לא כבשה היה נגד פולין. אז הנה כמה מחשבות שלי שמנסות לענות על השאלה ולהבין איך אפשר לשפר את המצב:
1. נבחרות לא אטרקטיביות – הבית של ישראל, בואו נודה, לא כ"כ מעניין. נבחרת דרג ראשון היא פולין המשמימה ונבחרת דרג שני היא אוסטריה נטולת הכוכבים (עם כל הכבוד לארונטוביץ ולאלבה). ישראל בדרג השלישי והדרגים שמתחתינו כמובן לא מעניינים. ייתכן שאוהדים רבים שחשבו לרכוש מנוי דמיינו את המשחק נגד מקדוניה כבר אחרי שהפסדנו סיכוי לעלות והחליטו לוותר על רכישת מנוי ועכשיו, למרות שיש הזדמנות ממשית, הם שוב חושבים על מקדוניה, ועל הנסיעה לעיר הדרומית ומחליטים לוותר.
כאן אין לנו איך לשפר את המצב, אנחנו עדיין לא שולטים בהגרלה, אבל בואו, זה מאפשר לנו לעלות, אז מה עדיף? לראות את אריות אירופה באות לפה בלי הכוכבים הגדולים ומשחקים בהילוך ראשון ועדיין מנצחות אותנו?
2. אכזבה מצטברת – כנראה שאכזבה של אוהדי כדורגל היא מצטברת ולא מתאפסת כל קמפיין מחדש כפי שנוטים לחשוב בתקשורת. בקמפיינים האחרונים הראנו יכולת חלשה מאוד והשיא היה בקמפיין האחרון (סיפור סרט הקפטן, תבוסה כואבת לאלבניה בבית ועוד). האוהד הממוצע כבר מאוכזב כל כך (ייתכן שגם היה במשחק נגד קפריסין בטדי) ואינו יכול לחוות אכזבה נוספת ולכן, על אף העובדה שאנו פייבורטים לעליה כרגע, האוהד הממוצע פוחד להגיע לטרנר ולראות אותנו שוב מפשלים ברגע החשוב ומפסידים למקדוניה.
במקרה הזה, אני פשוט מציע לשמור על אופטימיות ולא לחשוב על מה היה בעבר.
3. מחירי הכרטיסים – מחירי הכרטיסים נעים מ-60 ש"ח למקומות מאחורי השער, דרך 105 ש"ח למקומות ליד הקרן ועד 155 למקומות טובים באמצע (יש גם מחירים גבוהים יותר לתאי כסף, פלטינום ותאי צפיה ויש גם הנחה לנשים, חיילים וסטודנטים). המחירים האלה לא נמוכים. אם נחשוב על כך, אפשר בסכום של הכרטיס הזול ביותר ללכת לסרט ועוד לקנות פופקורן ולהנות מיצירה של טרנטינו, אפשר ללכת לעוד משחק בליגה של הקבוצה האהודה עליכם ואפילו להישאר עם עודף ואפשר אפילו לאכול המבורגר לא רע בכלל.
הרבה אוהדים וודאי מנסים לחשוב האם רמת הכדורגל שווה את הסכום של הכרטיס? התשובה היא כמובן הרבה פעמים לא. במקרה הזה, האחריות היא על ההתאחדות לכדורגל. יש מקרים בהם צריך לשים בצד את ההכנסות וספרי החשבונות ולחשוב על טובת הנבחרת ועל טובת האוהדים שבסופו של דברים ממנים את הנבחרת וההתאחדות מהמיסים שלנו.
אפשר פשוט להוריד את המחירים, אפשר גם לעשות שיתוף פעולה עם חברות כרטיסי האשראי או/ו מועדני הצרכנות ולאפשר לקנות כרטיסים מוזלים או 1+1 (כמו בקולנוע) ואפשר לחשוב על עוד רעיונות יצירתיים כדי לאפשר לכולם להגיע למשחק מבלי לקרוע את הכיס.
4. פרסום כושל – אני אוהד כדורגל. אני מנוי למכבי תל אביב, כותב בקבוצות בפייסבוק, עושה לייקים באינסטגרם ואפילו מצייץ בטוויטר כדורגל. גוגל ופייסבוק יודעים שאני כזה ובכל זאת אני לא רואה כמעט פרסומות למשחק (פעם באף פעם קופץ לי פרסומת עם תמונה של ערן זהבי שזקוק לי). לשם השוואה, אני גם מתחתן בקרוב ועל אף שכבר סגרתי אולם, כל הרשתות החברתיות שלי מלאות בפרסומות לאולמות.
משחקי הנבחרת קורים פעם בשלושה חודשים בממוצע, בישראל, רוויות הדרמות (בחירות, טילים, אליפות אירופה לצעירים בכדורסל ועוד…) קשה מאוד לעקוב אחרי הנבחרת ולרוב האוהדים המשחקים כנראה לא נמצאים ביומן וחלקם פשוט לא זוכרים שיש משחק קריטי ממש בעוד שבוע וחצי מהיום כאן בארץ.
גם זה, כמו הנקודה הקודמת, התפקיד של ההתאחדות, לדאוג להפיץ אייטמים לתקשורת, לממן פרסומים ברשתות החברתיות ולעשות שיתופי פעולה עם מובילי דעה שיכתבו מידי פעם על משחקי הנבחרת ויעלו אותם לתודעה (הטור הזה לא קשור להתאחדות…)
האמת, עלו לי עוד רעיונות, אולי אנחנו כבר אדישים לנבחרת שלא ריגשה אותנו 50 שנה? אולי מפחדים מהטילים שמתקרבים לבש?
אבל בסופו של דבר, כל התירוצים לא מעניינים. אנחנו באמת קרובים לעלות לטורניר גדול לראשונה אחרי 50 שנה! אז יאללה, בואו לטרנר לעודד את הנבחרת ואל אל ישראל!
