חצאי גמר הצ'מפיונס הולכים לזמן לנו משחקים מעניינים. באופן מוזר הגיעו 4 קבוצות די דומות בסגנון המשחק שלהם. כולן לא מאמינות יותר מדי בהחזקת כדור – אצל אתלטיקו ויובנטוס זה ברור, ריאל תשמח להחזיק בכדור אבל בשיטת המשחק שלה אין לה צורך משמעותי בו ואז נשארנו עם מונאקו.
אני מאמין שלרובנו יצא להיחשף למונאקו במסגרת ליגת האלופות, היכן שההתקפות המתפרצות שלה קטלניות, שהמהירות הסילונית של הצעירים הללו באה לידי ביטוי, מלהיבה את החושים ואתה בטוח שאתה צופה בקבוצה הכי מהנה בעולם. אבל האמת היא שהמפעל הזה עושה קצת חסד עם הצרפתים שכן היא פגשה המון קבוצות שנותנות לה לשחק. בבתים זאת הייתה טוטנהאם (וגם לברקוזן ומוסקבה לא בדיוק הקבוצות שיושבות מאחור), לאחר מכן כמובן סיטי, חסרת ההגנה, שבאה לתקוף וברבע הגמר, איך לא, דורטמונד האחות התאומה מגרמניה ואז קיבלנו איזשהו רושם מאוד ספציפי על מונאקו.
שלא תטעו, אני לא חושב לרגע שלא מדובר בסנסציה, בקבוצת כדורגל מבריקה, עם שחקני התקפה מוכשרים ותלכיד קבוצתי שפשוט התחבר והתפוצץ, אבל בליגה הצרפתית, על אף כל השערים שכבשה, מונאקו הרבה פחות מלהיבה. קודם כל הליגה הזו איטית הרבה יותר מהמשחקים באירופה. בנוסף, מונאקו נתקלת בקבוצות הרבה פחות מוכשרות שאין להן יותר מדי מה לעשות אז הן משחקות לאט וחוטפות קצת והולכות הביתה. מי שצפה במשחקיה של מונאקו בליגה הצרפתית יודע שזה אופרה אחרת לחלוטין (והאמת שאי אפשר לבקש להיות באותה אינטנסיביות כל הזמן).
Credit to "AS MONACO" Facebook page
ברביעי תפגוש הקבוצה של הנסיכות הצרפתית את יובנטוס, שאולי נמצאת בכושר הכי טוב שלה בשנים האחרונות. נכון שהיא שנים כבר שולטת בליגה האיטלקית וגם העפילה לגמר ליגת אלופות לפני שנתיים, אבל הפעם יש תחושה שהגברת הזקנה אחרת. שהיא מסוגלת ללכת עד הסוף כי פשוט היא כל כך טובה. אם בפעמים הקודמות היה נדמה שהיא מגיעה ככזו שבאה לגנוב, הפעם אני חושב שהיא פייבוריטית כמעט כמו ריאל.
מלבד ההגנה המוכרת והידועה, גם ההתקפה קטלנית. דיבאלה נראה כמו מפלצת ובכושר אימתני, היגוואין הטוב והמוכר, פיאניץ' משכיח שפוגבה בכלל עזב בקיץ ומנהל באופן מופתי את הקישור, משחק הלחץ שהציגו נגד ברצלונה במשחק הראשון היה פשוט ללקק את האצבעות ואל לנו לשכוח את שתי עמדות המפתח – בופון וכמובן אלגרי.
אוי אלגרי כמה שהוא גאון, איך הוא שולט בקבוצה שלו דרך הריב המתוקשר והמפורסם עם בונוצ'י (כשהוא הוכיח לו ולכל מאמן בעולם, איך צריך מאמן לנהל משבר מול אחד הכוכבים שלו), חוסר הפחד לשנות שיטה כל כך מוצלחת ועד להעמדה הטקטית ששיאה היה כמובן בשני המפגשים עם ברצלונה. לראשונה יובה נראית כקבוצה שלמה עם התקפה קטלנית והגנת ברזל. אז נכון, שהיא עשתה תיקו עם אטלנטה בליגה ולא סגרה עדיין את סיפור האליפות מול רומא, אבל למישהו בכלל יש ספק?
אני לא יודע איזה חצי גמר נקבל ביום רביעי, אבל מבחינתי זה הולך להיות המפגש המרתק מבין השניים. מפגש בין ההתלהבות הצעירה לבין היעילות והניסיון. מפגש בין שתי קבוצות שחושבות דומה, אבל משחקות כל כך שונה. אני מחכה לראות לא רק את המשחק, אלא גם את הטקטיקה שבה יבחרו המאמנים.
הרבה זמן שלא התרגשתי כך לקראת משחק. זה הולך להיות חצי גמר גדול למרות שהוא הרבה פחות נוצץ.
