לפני כשנתיים וחצי, במאי 2016, כשז'וזה מוריניו מונה למאמנה החדש של מנצ'סטר יונייטד, אחת האימפריות הגדולות בעולם הכדורגל, הדעות היו חלוקות – היו כאלה שהאמינו באמת ובתמים שהפורטוגלי המעוטר מסוגל להחזיר את האדומים לימיהם הגדולים, בעוד שאחרים חשבו שהכדורגל האפור שלו לא יתאים לקבוצה מצפון אנגליה. אבל נראה שגם הפסימיים ביותר לא דמיינו שהמועדון האהוב שלהם יתדרדר במהירות רבה כל כך לשפל המדרגה.

קיצור תולדות מנצ׳סטריניו

נתחיל בסקירה קצרה של עלילות מוריניו בשנתיים הראשונות במנצ'סטר לפני שנצלול עמוק לתוך הקריסה האמיתית בחצי העונה האחרונה.

כאמור, הפורטוגלי חתם במנצ׳סטר במאי 2016 והחל להכין את הקבוצה לפתיחת העונה בליגה האנגלית – שבה הספיק לזכות שלוש פעמים לפני כן. הוא בזבז לא פחות מ-156 מיליוני יורו באותו הקיץ שבו רכש שחקנים רבים שיסייעו לו להתאים את הקבוצה לשיטת המשחק שלו. בהסתכלות לאחור, עונתו הראשונה במנצ׳סטר הייתה דווקא מכובדת למדי כשזכה בשלושה תארים – מגן הקהילה, גביע הליגה והליגה האירופית, שבזכותה הקבוצה העפילה לליגת האלופות על אף שסיימה מחוץ לטופ 4 בליגה באותה עונה. למרבה האבסורד, התארים המשניים הללו היו גם התארים היחידים שלו כמאמן היונייטד.

עונתו השנייה של מוריניו בקבוצות מסתיימת לרוב כשהוא מניף את צלחת האליפות. כך היה בכל הקנדציות האחרונות שלו בפורטו, בצ׳לסי, באינטר, בריאל מדריד ושוב בצ׳לסי – הסטטיסטיקה המרשימה, ויש שיגידו שגם אלילת המזל או המאגיה בתוספת הרכישות הנוצצות של לוקאקו ומאטיץ׳ העלו את הציפיות לשמיים, כשגם יחסי ההימורים בהתאם עם 1/4 לזכייה בצלחת האליפות. אבל ציפיות לחוד ומציאות לחוד – השדים האדומים אמנם סיימו במקום השני בטבלת הפרמיירליג, אבל בפער עצום שעמד על לא פחות מ-19 נקודות מהיריבה העירונית סיטי ומהנמסיס פפ שהוביל אותה לאליפות ההיסטורית.

נקודה משמעותית נוספת ששווה לתת עליה את הדעת התרחשה גם כן באותה העונה. בחלון ההעברות של ינואר התרחש טרייד במסגרתו מוריניו צירף לחולייה ההתקפית שלו את אלכסיס סאנצ׳ס הנהדר של ארסנל אליה הצטרף בתמורה הנריק מחיטריאן שהגיע ליונייטד רק שנה וחצי קודם לכן. הארמני היטיב לשפר את מספרי הכיבושים והבישולים שלו בצפון לונדון בעוד שאלכסיס, שהיה מהשחקנים הבולטים בליגה, הפך לצל של עצמו, במה שמספק תמונת מראה ברורה ליכולתם של מרבית שחקני היונייטד תחת מוריניו וגם לאלה שהספיקו לעזוב בזמן את הספינה הטובעת.

מתגלים פנצ'רים באוטובוס

כבר שנים נאמר על מוריניו שהוא ״מחנה את האוטובוס״ – משחק בסגנון סופר-הגנתי שבו קבוצותיו מאפשרות ליריבה לשלוט בכדור ובשטף המשחק תוך הרחקת כדורים מרובה ונסיונות עקיצה בהתקפות מתפרצות, כשמרבית שחקניו מתגוננים באיזור החצי שלהם. למרות ששחקנים רבים מבקרים אותו ואת הכדורגל האפור והמשעמם שלו, הוא עומד מאחוריה בגאווה. הרי בזכותה הוא זכה בליגת האלופות עם פורטו ואינטר שהגיעו כאנדרדוגיות ועברו בדרך יריבות קשות ועדיפות. גם במנצ׳סטר מוריניו דבק בשיטה זו מהרגע הראשון ועד האחרון. הוא ניצל את היתרונות היחסיים של קבוצתו שכוללת את דוד דה חאה, מהשוערים הטובים בעולם, מרכז שדה מעובה ופיזי שכלל בין היתר את מאטיץ׳, אנדר הררה, פלאייני ופוגבה (בשניים האחרונים עוד נעסוק בהרחבה בהמשך) ושחקנים מהירים וטכניים כמו ראשפורד ומרסיאל בכנפיים.

ואז הגיעה הקריסה. מוריניו החל את העונה בפאניקה מוחלטת, שינה הרכב כמעט מדי משחק תוך שילוב של לא פחות מ-26 שחקנים ב-24 משחקים בלבד וניסיון של שישה מערכים שונים. במקום לקחת אחריות, הוא החליט לירות לכל הכיוונים ולהאשים כל דבר שזז – החל מהפציעות, דרך הכושר הלקוי של שחקניו ועד לחוסר הרכש (הוציא "רק" 82 מיליון יורו בחלון ההעברות). הפורטוגלי איבד את המושכות, פגע בביטחון של שחקניו והחל לריב עם רבים מהם וכפועל יוצא מכך הקבוצה החלה לספוג בצרורות, בצורה שלא מאפיינת כלל את קבוצותיו של מוריניו ולא עולה בקנה אחד עם עונותיו הקודמות כמאמן השדים האדומים. כשאנחנו עוד לא במחצית הליגה, הקבוצה ספגה שער אחד יותר מאשר בעונה שעברה כולה, גם בגלל ירידה ביכולת של דה חאה שעוצר העונה 6% פחות איומים למסגרת בעונה שעברה. משבר אמיתי.

יחד עם זאת, גם המספרים ההתקפיים של הקבוצה החלו לצנוח והשפיעו כמובן גם על קצב צבירת הנקודות ואחוזי ההצלחה של הקבוצה, מה שבא לידי ביטוי בצורה ברורה בצניחה בנתוני הכיבושים, עלייה משמעותית בספיגות וירידה גם באחוזי ההצלחה – הנתונים הנמוכים ביותר של הקבוצה מזה שנים רבות (בגרפים מצורפים נתוני הקבוצה ב-7 העונות האחרונות).

את המסמר האחרון בארון של מוריניו תקע אחד היריבים הגדולים שלו, יורגן קלופ, שניצח אותו בנוקאאוט מהדהד באנפילד בראשון האחרון, אלה על קצה המזלג הנתונים המשמעותיים מהמשחק – הבדלים עצומים בין שתי קבוצות בעלות תקציב מאד דומה:

המשמעות האמיתית של פוגבה ופלאיני בקבוצה

את ההתדרדרות של יונייטד תחת מוריניו ניתן לראות גם דרך השוואה בין שני הקשרים המרכזיים של הקבוצה, שהדמיון בניהם נגמר בכך ששניהם גבוהים ומשחקים באותה העמדה. השניים מציגים שני עולמות כדורגל שונים לחלוטין, בפן המקצועי והמנטלי כאחד.

ראשית, הקשר הצרפתי הגיע יחד עם מוריניו לקבוצה באותו הקיץ לאחר שהרשים מאד במדי יובנטוס ונבחרת צרפת ונרכש תמורת תג מחיר אסטרונומי. הוא הגיע בכדי להוביל את הקבוצה ולהצעיד אותה קדימה לדרך חדשה, עם ניחוחות הקבוצה הגדולה של פרגוסון שבמדיה התאמן, ספג את הערכים החשובים ואף הספיק לרשום 7 הופעות. הוא הגיע במטרה להפוך את הישן והיוקרתי של פרגוסון לחדש ונוצץ, וסכום הכסף הבלתי מבוטל שנשפך בכדי להחזיר אותו לאנגליה הוכיח בדיוק את זה. הבלגי מנגד מציג בדיוק את ההיפך, הוא הגיע עם מויס כנדוניה מאברטון ולמעשה לא מכיר כלל מקרוב את פרגוסון ומורשתו. הוא נמצא בסגל הקבוצה זו העונה השישית, נשאר בה גם לאחר פיטוריו של מויס ומייצג יותר מכל את הבינוניות של האימפריה הגדולה.

בנוסף, אפשר לדבר גם על הפרש הגילאים המשמעותי בניהם. פוגבה יחגוג רק במרץ הקרוב את יום הולדתו ה-26 בעוד שפלאיני חגג לא מזמן את יום הולדתו ה-31, משמע – יותר מחמש שנים מפרידות בין צמד הקשרים של השדים האדומים, נצח במושגי כדורגל. הצרפתי מייצג את הדור הצעיר והמוכשר של הקבוצה שכולל בין היתר גם את מרסיאל, ראשפורד, באיי, שואו ולוקאקו, בעוד שהבלגי מייצג את דור הביניים שכבר עבר זמנו, שאיבד הרבה מהרעב והשאפתנות שחשובה כל כך לשחקני כדורגל. בטח כאלה שצריכים לעמוד בחזית ולהשיב אימפריה גדולה כמו יונייטד לימיה הגדולים.

וכמובן שישנו גם החלק המקצועי. למרות ששניהם מוצבים באותה עמדה, הם משחקים בצורה שונה לחלוטין. פוגבה אוהב לאיים על השער, לבשל ולבנות התקפות, בעוד שפלאיני אוהב בעיקר להרוס את התקפות היריבה ומחמיץ המון. פוגבה אוהב לעלות קדימה ולתמוך בחבריו בחלק הקדמי, בעוד שפלאיני נוהג לרדת אחורנית ולתמוך בהגנת הקבוצה – מה שמוצג בצורה ברורה וחדה במפות החום המצורפות. הנתון המשמעותי ביותר הוא המעורבות בשערים – הבלגי מעורב ב-32 שערים ב-175 הופעות ביונייטד (מעורבות ב-0.18 שערים למשחק) בעוד שהצרפתי מעורב בעשרה שערים יותר במדי השדים האדומים, למרות שרשם 60 הופעות פחות.

בשורה התחתונה – פלאיני הוא מסוג השחקנים שמוריניו אוהב. מאד ממושמע טקטית, הגנתי ופיזי, בעוד שפוגבה החצוף והיצירתי הוא ההיפך הגמור מכך – מה שגרר גם ויכוחים רבים עם המאמנים וישיבות ממושכות על הספסל. כבר למדנו שפוגבה בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר כקשר הקדמי ביותר בשלישיית הקישור ולמרות זאת, הפורטוגלי המשיך לשלב אותו כקשר מרכזי כחלק מצמד – לצד פרד, אנדר הררה או אפילו פלאיני עצמו ובכך איבד הרבה מהאיכויות והתרומה של הצרפתי. בשלושת משחקי הליגה האחרונים של הקבוצה, פוגבה שותף על ידי הפורטוגלי לרבע שעה בלבד, במה שכנראה סימן את תחילת הסוף – לא של פוגבה, אלא דווקא של מוריניו.

המאמן החדש שיעמוד על הקווים של הקבוצה חייב למהר ולשלב את פוגבה בהרכב בכדי להחזיר לקבוצה את הניצוץ המשמעותי בקישור, שבלעדיו היא מאוד התקשתה.

אחרי המשבר והבעיות הרבות, נסיים בחלק האופטימי. הסגל של יונייטד כולל שחקנים מוכשרים רבים, כאלה שיכולים לייצר שערים רבים בפעולות אישיות ומשחקים יחד כבר כמה שנים בתיאום רב, שחקנים רעבים ושאפתניים שרק מחכים להתפוצץ על המגרש ולייצג בכבוד את האימפריה הענקית שנקראת מנצ'סטר יונייטד. העתיד בצד האדום של מנצ'סטר מעולם לא נראה ורוד יותר.