הערה: הכותב אינו אוהד מנצ'סטר יונייטד

לא שוכחים את הרגע שבו התאהבת בפעם הראשונה. לא משנה כמה שנים יעברו (ועבר מאז יותר מעשור). לעולם לא תשכח איך העיניים נפגשו, המבטים הצטלבו והקליק התרחש. הרגע שבו הבנת שהבנאדם מולך הולך להיות חלק מחייך לעוד המון, המון זמן.

9 במרץ, 2004. פורטו, אנדרדוג מוחלט, מגיעה למשחק חוץ מול אלופת אנגליה הבלתי מעורערת מנצ'סטר יונייטד. על הקווים של יונייטד עומד אריה בשם סר אלכס פרגוסון. על הקווים של פורטו עומד מאמן צעיר שאף אחד לא הכיר. עד המשחק הזה. פורטו הובילה 1:2 מהמשחק הראשון בסטאדיו דרגאו (צמד של בני מקארתי, אלוהים ישמור) אבל כל פרשן ואוהד דרג ג' – כמוני – היה בטוח שיונייטד תעבור ואפילו בקלות. בכל זאת, אולד טראפורד ויונייטד חזקה בהרבה וכל מה שהאדומים צריכים זה בסה"כ 0-1 קטן. לפני המשחק, המאמן הצעיר של פורטו (בצניעות שלא היתה נטולת אינטרסים, כמובן) – הסיר את הכפפות ואמר בצורה הגלויה ביותר: "הם (יונייטד – א.ס) הפייבוריטים לנצח והם הפייבוריטים לזכות בליגת האלופות… יש להם את הקבוצה הטובה ביותר, יש להם הכל, יש להם 65 אלף איש מאחוריהם…".

יונייטד מוליכה 0-1 ונראתה בדרך ברורה לנקות מעליה את פורטו חסרת הניסיון האירופי. אלא שאז קרה המהלך ששינה את הכדורגל. תוספת הזמן התקרבה ובני מקארתי (כן, שוב הוא) לקח בעיטה חופשית. טים הווארד הדף לרגליו של קושטיניה, שהקפיץ מעליו בקלילות. תדהמה. פורטו חוזרת מאחד מהאיצטדיונים הכי מפוארים באירופה עם הכרטיס לרבע הגמר. שלושת גיבורי המהלך הזה – קושטיניה, הווארד, מקארתי – כבר מזמן נטרפו ע"י שרשרת המזון של הכדורגל. אלא שמיד לאחר שקושטיניה חגג, בתנועת האווירון המאוגרפת המוזרה משהו שלו, המצלמה עברה לאיש שייחקק בספרי הנצח של הכדורגל – אחד שכיוון, פגע והפך למי שכל העולם עוד ידבר אליו: המאמן. ז'וזה מוריניו. הוא חגג בצורה מפוארת בהרבה מכל שחקן על המגרש. הוא קפץ ממקום מושבו, וחגג את השער הזה כאילו הוא בעצמו נגע בכדור והחדיר אותו לרשת. מאמן שחוגג כך שער שלא הוא הבקיע, אמרתי, שווה מעקב יותר צמוד.

בסוף השנה פורטו, בדרך חתחתים, הניפה את גביע אירופה לאלופות. כנגד כל הסיכויים וכל התחזיות המוקדמות. הם זכו ומוריניו כבש אותי. שנה לאחר מכן הוא הגיע לפרמייר ליג. לי אף פעם לא היתה קבוצה מובהקת באנגליה, אבל כשהוא התחבר עם צ'לסי – אז עוד מועדון שעשה את צעדיו הראשונים בצמרת הכדורגל העולמי – הבנתי שזאת הקבוצה שלי. צ'לסי, הכחולה, חסרת התארים עד אז, "חסרת ההיסטוריה" כמו ששרו לה אוהדים יריבים, ממנה את הכוח העולה ביבשת. מוריניו בא ושינה את העולם.

כבר במסיבת העיתונאים הראשונה הוא הבהיר שהוא לא הולך להיות עוד מאמן. כבר באחד המשפטים הראשונים שהוציא מפיו כמאמנו של מועדון לא מאוד גדול בכדורגל האנגלי, טבע את המונח שילווה אותו מעכשיו ועד עולם. 2 ביולי, 2004 – והבחור החדש בשכונה מעז לקבוע: "יש לנו שחקנים ברמה הגבוהה ביותר, וסלחו לי אם אני אשמע שחצן (אולי הפעם האחרונה שהוא יתנצל לפני – א.ס), אבל יש לנו גם מנג'ר ברמה הכי גבוהה… אני אלוף אירופה, ושוב – ובבקשה אל תקראו לי שחצן – כי מה שאני אומר הוא נכון, אני אלוף אירופה. אני לא אחד מהיתר, אני חושב שאני מיוחד…".

איזו חוצפה. כמה חוסר ענווה היה למנג'ר פורטוגלי, שפעם עוד שימש כמתרגם של בובי רובסון בברצלונה, שבסה"כ מתחיל את דרכו בקודש הקודשים של הכדורגל העולמי – הליגה האנגלית, הליגה הכי מסוקרת והכי ממותגת וחזקה בעולם, ולקבוע שהוא "מיוחד". מיוחד על מה, אמר הצופה הממוצע? על זכייה פוקסיונרית בליגת האלופות, שבה אפילו לא פגש באמת אימפריות – למעט יונייטד באותו ערב: ריאל מדריד וארסנל, שנחשבו לקבוצות החזקות ביבשת, ניגפו כבר מוקדם יותר (ארסנל אפילו הודחה ע"י צ'לסי של קלאודיו רניירי, האיש שאותו מוריניו החליף בתפקיד)? על סמך מה עומד האיש הזה ומצהיר בפני כולם שהוא "מיוחד"? בטח בתרבות הכדורגל האנגלית, תרבות גאה שלא מתה על כל מיני חוצנים שמסבירים לה דברים בתקשורת. אבל מוריניו אמר את זה. ומאותו רגע התחיל לספק את הקבלות.

את ההמשך אתם כבר יודעים: מוריניו זכה עם צ'לסי בשתי אליפויות, הגיע עוד פעם אחת לחצי גמר אלופות (הפסיד רק לאנפילד בעונת איסטנבול המפורסמת של רפא בניטז), וזכה כמעט בכל תואר אפשרי עם הבלוז שחמישים שנה לא ידעו תואר מהו. אבל לאחר שהודח בתרגיל מסריח ששמעון פרס היה מתגאה בו (ערב יום הכיפורים) לטובת ידידו של רומן אברמוביץ', אברם גרנט, הוא נסע למילאנו, והפך את אינטר – עוד מועדון חשוך תארים שעמד בצילה של היריבה העירונית באדום-שחור, לאימפריה. הוא אימן שם בסה"כ שנתיים והביא את המועדון לשתי אליפויות סריה א' – בעונה השנייה אף הצליח לשלם טרבל: אליפות, גביע ואת ליגת האלופות.

וכאן זה הזמן שוב לעצור לעוד רגע שבו ההתאהבות שלי במוריניו חוותה הידלקות מחדש. 28 באפריל 2010. אינטר של מוריניו מגיעה לקאמפ נואו למפגש עם ברצלונה. במשחק הראשון אינטר ניצחה 1-3 בתצוגה מרשימה, אבל שוב – כל פרשן זב חוטם ומצורע (כמוני) ידע להגיד שזה בסה"כ מקל קטן בגלגלים של האימפריה שבנה פפ גווארדיולה. זו שהיתה אלופת אירופה בשנה הראשונה של המאמן הצעיר, ונדמה ששום דבר לא היה עוצר אותה בדרך לזכייה נוספת. שום דבר, מלבד המיוחד.

זו היתה דרמת כדורגל כמו שכותבים דרמה. מצד אחד ברצלונה: הקבוצה ההתקפית, המרגשת, הסוחפת, קבוצה שכבר אחרי שנה אחת הוגדרה כאחת הקבוצות הגדולות בכל הזמנים. ומנגד אינטר – מועדון איטלקי, בלי שחקנים כשרוניים יוצאי דופן, שצריך לשמור על יתרון במשחק החוץ הקשה ביותר באירופה. אף צופה לא באמת יכול היה לסבול את מה שהתרחש באותן תשעים דקות. יללות השבר של יורם ארבל ואייל ברקוביץ', השדר והפרשן שנשלחו לשדר את המשחק מקטאלוניה, זכורות עד היום. בסופו של דבר ברצלונה ניצחה, אבל רק 0-1. אינטר העיפה את ה"פפ-טים", מוריניו ניצח במקום שממנו איש עוד לא חזר. ובסיום שוב – זה היה מוריניו. גדול מכל השחקנים, גדול מהקבוצה שאותה אימן. המצלמות התמקדו בסיום המשחק וזה היה הכי מוצדק בעולם. מוריניו רץ על הדשא בקאמפ נואו יותר מהר מחלק מהשחקנים שלו. הניף אצבע אחת לרקיע מול מאה אלף אוהדים זועמים. ומי באמת יכול להאשים אותם? הוא הרס להם. הוא שבר להם את הרצף.

אחרי המשחק, מוריניו הוכתר לנבל. כל העולם ידע למלמל למחרת את הקלישאות המעוכות על "הכדורגל היפה שהפסיד", אפילו שמועות על מותו של "המשחק היפה" התחילו להתפזר באוויר. ואני מול ההאשמות דווקא נדבקתי אליו. לא ראיתי "בונקריסט" או "פחדן", אלא ווינר – אדם שהגיע למשחק הגדול בחייו, ולא התכוון לרדת ממנו מפסיד ויהי מה. כמעט מילולית מול כל העולם, מוריניו נאבק וניצח. ואני עמדתי מול התמונה הזאת של מוריניו, עם הלוגו של אינטר על החליפה, מניף את האצבע לשמיים כשכל העולם שורק לו בוז – והבנתי למה אני כל כך אוהב אותו.

גם כאן זה נגמר בגביע אירופה לאלופות. המגרש שבו יזכה, אחרי ניצחון 0-2 על באיירן מינכן, יהיה חלק משמעותי בפרק הבא. הוא עשה את זה בסנטיאגו ברנבאו. האיצטדיון של הקבוצה האמיתית שלי באירופה. ריאל מדריד. ואחרי הבכי שובה הלב והחיבוקים עם זלאטן ומטארצי, כולם הבינו שמוריניו את הדרך שלו בסאן סירו גמר. ריאל מדריד היתה מועדון במשבר, שלא ידע איך להגיב מול ברצלונה שלא הפסיקה לשגשג. ובקיץ 2010 היא הביאה את התשובה. או מי שהיה אמור להיות התשובה.

ודווקא במקום שבו האהבה היתה אמורה להתחבר – כשהמאמן האהוב בעולם הגיע לקבוצה שאני הכי אוהב בעולם – דווקא שם זה נכשל. כי לחיים יש תמיד דרך טובה יותר לכתוב את עצמם. בעונה הראשונה שלו הוא אפילו הובס 5-0 ע"י ברצלונה בקאמפ נואו, לקול מצהלותיהם של שונאיו. היה לילה קשה. אבל בעונה לאחר מכן הוא החזיר עם אליפות מתוקה. ניצח את ברצלונה בקאמפ נואו עם הגול ההוא של רונאלדו מעל הידיים של ויקטור ואלדס. לא היתה אליפות שאני זוכר יותר בערגה, לא זוכר אותי שוב שמח ככה מקבוצה שאיננה הקבוצה שלי בארץ. לראשונה, באמת הכל התחבר.

ואז מוריניו חזר לצ'לסי, והצליח לקחת איתה עוד אליפות גדולה, עד ששרשרת הפסדים בעונה שאחרי דחקה אותו – בלית ברירה – החוצה מהמועדון שבו התאהב. אבל שלא תטעו, הרומן שלו עם צ'לסי היה חם וסוער, האוהדים בסטמפורד ברידג' תמיד יזכרו לו לכתו אחריהם במדבר בארץ זרועת מוקשים, אבל אל האהבה האמיתית, אל הארץ המובטחת שלו – הוא הגיע רק בשלישי בצהריים. כי אהבה אמיתית ואהבה ראשונה קשה לשכוח. וגם המאמן הגאה התחיל לגלות במסיבת העיתונאים הגדולה שלו, מעט ענווה. כשהוא מונה לצ'לסי בפעם הראשונה, הוא הגדיר את עצמו "המיוחד". כשהוא מונה לצ'לסי בפעם השנייה, הוא קרא לעצמו "השמח". אין שאלה יותר בלתי נמנעת מאשר מה הכינוי שידביק לעצמו עכשיו. אבל מוריניו הרגיע: "זה אחרת… הגעתי למועדון הגדול באירופה, זה המקום שאליו כולם רוצים להגיע". בפעם הראשונה הוא הבין שהסיפור לא באמת עליו. אלא על המקום שבפניו הוא עומד. המקום שעליו הוא חלם 12 שנה. ועד כמה שאני אוהב את צ'לסי (ומחכה לשנייה הראשונה תחת אנטוניו קונטה), אני יודע עמוק בלב שלא היתה לו אהבה אמיתית כמו מנצ'סטר יונייטד.

אל תחשבו שזה פשוט לאהוב את ז'וזה מוריניו. הוא מכיל בתוכו הרבה תכונות שאני לא אוהב – נטייה עיקשת לעקוץ מאמנים יריבים למשל, או כדורגל נסוג מדי (גם כשיש לו את הכלים לשחק פתוח יותר). אף אחד לא אוהב באמת את הבחור השחצן. זה שחושב שמגיע לו הכל. לא פעם גם אני, המעריץ הגדול, לא מצליח באמת להסביר למה התכוון. אבל תנסו לשאול את זה את המעריצים של מוחמד עלי או פרינס (זצ"ל). כי לשניהם היה את אותו תסביך פשוט: הם היו שחצנים, הם היו גאים בעצמם, אבל היה להם איך לגבות את זה. כי הם באמת באמת היו גדולים.

וזה נכון שקבוצה לא מחליפים, אבל אל תאשימו אותי אם בניצחון הראשון של מוריניו באולד טראפורד, 12 שנה אחרי שכל העולם למד להכיר אותו באותו מגרש בדיוק, יהיה לי חיוך קטן על הפנים. מוריניו אולי לא אהוב על חלקכם, אבל הוא זכה בתואר בכל מקום שבו עבד – וזה לא עומד להשתנות גם אצל השדים האדומים. גם אם ייקח טיפה זמן. משום החיבור הזה בין יונייטד, מועדון יצרי ורודף הישגיות, לבין מוריניו – מאמן יצרי ורודף הישגיות, חייב להסתיים בהצלחה. אז אני אהיה בצד ואחזיק אצבעות, לפחות בינתיים. אבל כמו שאני מכיר את עצמי, זה לא יחזיק מעמד הרבה. כי הלב שלי ימהר להתאהב במוריניו. שוב.

"…איך אפשר שלא להתאהב בך

איך אפשר שלא להתאהב

איך כולם בעולם לא מאוהבים בך גם

איך אפשר שלא להתאהב…"