תגידו, נגמר כבר המשחק? בטוח? כמה זמן הוא הוסיף השופט? ניצחנו? בטוח? אין מה לעשות. כשמדובר בנבחרת ישראל אי-אפשר להיות רגוע, גם אחרי שריקת הסיום…
וברצינות: וואו. כל מיני תסריטים הרצתי לעצמי בראש לקראת המשחק, זה לא היה אחד מהם. בטח שלא אחרי ספיגת השער המוקדם. בטח שלא אחרי מה שקרה כשישראל הובילה 1:3 על פורטוגל. בטח לא אחרי כ"כ הרבה הפסדים, החמצות ואכזבות מנבחרת הכחול-לבן שלנו. אבל זה קרה. אפשר להיות זהירים, אפשר להזכיר שהדרך עוד ארוכה ואסור שהשתן יעלה לנו לראש, אבל עוד לפני כן, בואו נעצור לרגע ונעכל את מה שקרה פה: נבחרת ישראל השיגה את הניצחון הכי גדול שלה מאז החמישיה מול אותה אוסטריה לפני 20 שנה. נבחרת ישראל נתנה הצגה של אופי, יעילות והתלהבות שלא ראינו ממנה המון המון זמן.
וזה לא מובן מאליו. בשנים האחרונות נבחרת ישראל היתה שם נרדף לאפרוריות במקרה הטוב ודיכאון במקרה הפחות טוב. אם פעם זה היה הכי יוקרתי והכי מרגש, בשנים האחרונות רובנו רק מתפללים שהשחקן של הקבוצה שאנחנו אוהדים יחזור בשלום מהמשחקים המיותרים האלה שתקועים לנו באמצע הליגה, הרי גם ככה אין לנו סיכוי. אבל נבחרת ישראל של אנדי הרצוג מציגה בחצי השנה האחרונה משהו אחר. משהו שמזכיר את נבחרת ישראל של פעם.
כבר במשחקי הבית של ליגת האומות אפשר היה להרגיש משהו חדש מתחיל. הקהל דחף, הנבחרת שיחקה עם המון רצון והתלהבות והשיגה נצחונות מרשימים. ההפסד בסקוטלנד קצת הוריד אותנו לקרקע והעלה סימני שאלה. והנה הגיע הקמפיין החשוב באמת והנבחרת, שכולם ציפו ששוב תתרסק, פותחת עם 4 מ-6 והמון ציפיות להמשך.
צריך לומר את האמת, ה-1:2 במחצית הראשונה היה בניגוד גמור למהלך המשחק. האוסטרים היו יותר טובים, ישראל נראתה בהלם אחרי השטות התורנית בהגנה והספיגה המוקדמת והיתה תחושה שה-0:2 באוויר. ואז, בסביבות הדקה ה-30 האוסטרים עשו את הטעות הכי גדולה שלהם במשחק: הם הורידו קצת את הקצב ואפשרו לישראל לתקוף, ובהזדמנות הראשונה הגיע השוויון. מיד לאחר מכן האוסטרים הבינו את הטעות והגבירו שוב את הקצב, אבל הרוש בהצלה גדולה מול ארנאוטוביץ' השאיר את התוצאה כמו שהיא ורגע לפני הירידה להפסקה האוסטרים עשו נבחרת ישראל ונכשלו בשמירה על זהבי במצב נייח. 1:2 שהגיע כמעט משום מקום. במחצית השניה זו היתה אופרה אחרת. ישראל עלתה עם המון ביטחון והאוסטרים שהיו חייבים לפתוח את המשחק השאירו לישראלים המון שטח פנוי. החבר'ה שלנו ניצלו את זה בצורה פנטסטית ופירקו את האוסטרים המתוסכלים לחתיכות.
הבעיה היא שההיסטוריה של הכדורגל הישראלי הביאה אותי למצב בו גם ב-1:4 לא הייתי רגוע. כשהאוסטרים הבקיעו את השני שלהם כבר התחילו לרוץ לי בראש תמונות אימים ממכבי ת"א – זניט. אבל ישראל הראתה אופי וחוכמה, לא נכנסה לפאניקה, המשיכה לתסכל את האוסטרים ושמרה על התוצאה בדיוק כמו שהיתה צריכה לעשות.
אם ב-1999 הדור הכי כשרוני שהיה לנו הביס נבחרת אוסטרית בינונית מינוס (שלא הרבה לפני כן חטפה תשיעיה מספרד) עם הרבה שחקנים שהיו מעבר לשיא, הפעם שיחקנו עם סגל לא אידיאלי מול נבחרת שעל הנייר אמורה להיות הרבה יותר טובה מאיתנו. על הדשא של סמי עופר התרוצצו לא פחות מ-6 שחקנים מהבונדסליגה. חברים של מונס דאבור מרד בול זלצבורג היו צריכים לראות אותו נועץ להם עוד כדור ברשת. נכון שדויד אלאבה, הכוכב הכי גדול של הנבחרת הזאת, נעדר, אבל זה לא מוריד לרגע מההישג הנפלא של ישראל.
אחרי התיקו מול סלובניה, שהותיר בעיקר רושם של נבחרת מוגבלת שאין הרבה מה לצפות ממנה, השחקנים של הרצוג הצליחו להרים את עצמם בדרגה, וזה הישג לא קטן שלהם וגם של המאמן. במחצית הראשונה החוליה האחורית עוד נראתה קצת מבולבלת, אבל במחצית השניה ההגנה, בראשות לואי טאהא ואלי דסה המצוינים, נראתה הרבה יותר מתואמת ונחושה. בירם כיאל היה פחות טוב מאשר מול סלובניה, אבל היה שם בשעת הצורך ועשה את העבודה בשקט וכמו שצריך. נאתכו גם נתן משחק שקט וחכם. וערן זהבי. מה נגיד על ערן זהבי…אין סתימת פיות יותר מלהיבה מזו. שתי נגיחות חץ, טיל אדיר לחיבורים ולקינוח בישול לדאבור. איזו הצגה ענקית של הווינר הגדול הזה, איזה 3 ימים מופלאים שלו. כל המקטרגים והמזלזלים קיבלו תשובה חד-משמעית. תצחקו על הליגה הסינית כמה שאתם רוצים, ערן זהבי הוא שחקן נפלא והוא הראה את זה מספיק פעמים ועוד יראה את זה. גם בנבחרת.
ומה עכשיו? הבשורה הכי טובה עבור הנבחרת היא שהמשחקים הבאים הם רק בעוד חודשיים וחצי. זה מספיק זמן להירגע ולחזור לקרקע. אחד הדברים שנבחרת ישראל הצטיינה בהם לאורך השנים זה ליפול חזק אחרי נצחונות גדולים. הנבחרת הנוכחית חייבת להמשיך את המגמה ולא לתת לניצחון הזה, גדול ככל שיהיה, לסנוור אותה. המשחק בלטביה ביוני הוא משחק קריטי. על הנייר זה משחק שישראל חייבת לנצח כדי להמשיך לחלום, במיוחד ש-3 ימים לאחר מכן משחק החוץ מול פולין שנראה כמעט בלתי אפשרי.
האם אפשר לסמוך על הרצוג שיצליח איפה שנכשלו קודמיו וימנע מהשחקנים שלו ליפול לאותו בור מוכר? ימים יגידו. הרושם שלי הוא שזה אפשרי בהחלט. הדבר שהכי בלט בנבחרת בשני המשחקים האלה ובעיקר מול אוסטריה, הוא שהשחקנים נותנים את כל מה שיש להם. בשנים האחרונות הרבה שחקנים הגיעו לנבחרת ונראו שהם קצת עושים טובה שהם בכלל משחקים. הפעם היתה כאן מלחמה אמיתית והמון רעב והתלהבות של השחקנים. על זה צריך לשמור, זה מה שיקדם את הנבחרת שלנו. אין סיבה לצאת בהצהרות, אם לדבר בכנות אני עדיין מתקשה להאמין שהנבחרת מסוגלת לסיים במקום השני בבית, אבל דבר אחד אפשר לומר – נבחרת ישראל שאנחנו אוהבים חזרה אלינו. בואו נקווה שהיא כאן כדי להישאר.
