// מאת עומרי טוביאנה
לפני כשש שנים עבדתי בבית"ר ירושלים. אני במקום אחר בחיים ולא ממש מדבר על התקופה שלי בבית"ר, אבל לאור מה שקרה אתמול בסכנין, אני רוצה לכתוב על מקרה שקרה לי במשחק אחד בדוחא.
קצת הקדמה; עבדתי בבית"ר כשנה והתפקיד הרשמי שלי היה סמנכ"ל תפעול. בפועל, בגלל המצב הכספי והעובדה שהיינו סך הכל חמישה עובדים בהנהלה (בקבוצות "גדולות" אחרות היו פי כמה), הייתי מין כלבויניק שעושה כל מה שצריך לעשות. החל מלארגן דירות לשחקנים זרים ועד לעבודה מול ספונסרים, עושים מה שצריך.
זו הייתה תקופה מטלטלת למועדון. גאידמק בדיוק היה בפרפורי עזיבה, המועדון נאבק בתחתית ובכל הלחץ הזה יצאנו למשחק חוץ בדוחא. התפקיד שלי לא דרש ממני להגיע למשחקי חוץ, ובאמת לרוב משחקי החוץ לא הגעתי, אבל למשחק בסכנין רציתי להגיע. זו הרגישה לי כמו חוויה שאני חייב לעבור. שמעתי לא פעם שיש המון אלימות מחוץ למגרש ורציתי לראות בעצמי מה באמת קורה שם.
דיברתי עם קורנפיין, שהיה המנכ"ל באותה תקופה, וארגנתי לי טרמפ למגרש. מכיוון שנאסר על אוהדי בית"ר להגיע למשחק ברכב פרטי ונאסר עליהם גם להיכנס לסכנין עצמה, הם הגיעו באוטובוסים לחניון שנמצא משהו כמו רבע שעה מהמגרש והיו צריכים לקנות שם כרטיסים. תדמיינו מאות אוהדים, שעה לפני המשחק, רוצים כרטיסים אבל המועדון המארח מוכר כרטיסים ב"קופה", שהייתה סה"כ איש אחד ליד שולחן. אתם יכולים לדמיין מה הלך שם. בסופו של בלאגן לא קטן, שיחה בין קורנפיין למנכ"ל בני סכנין סגרה את הדיל – האוהדים שלנו ייכנסו בחינם למשחק הערב והאוהדים שלהם ייכנסו בחינם במשחק אצלנו.
סיימנו את הבלאגן בחניון. עכשיו כל מה שנשאר זה להגיע למגרש, שטויות. לא ממש… המשטרה אסרה על הקבוצה להיכנס דרך סכנין, אז "פילסו" לנו דרך בפרדס, שהגיע עד כמה מאות מטרים מהאצטדיון. משם נסענו בליווי משטרתי עד המגרש, ניידות מלפנים ומאחור.
למרות הניידות והעובדה שבסך הכל נסענו לא יותר מכמה מאות מטרים בתוך סכנין, כל הדרך מהפרדס למגרש הייתה רצופה באלימות. מהרגע שיצאנו מהפרדס, אוהדי סכנין זרקו חזיזים על האוטובוס, ירקו על השמשות והתחושה הייתה של חוסר בטחון מוחלט. למזלנו לא היה נזק אמיתי והגענו למגרש בשלום.
המשחק עצמו? חטפנו 3-0 בראש – תודה לאל!
נשמע מוזר שאוהד בית"ר אומר תודה לאל שהקבוצה שלו הפסידה 3-0? זה בגלל שאני באמת חושב שאם היינו מנצחים, הייתה שם אלימות מסכנת חיים. אני לא אומר את זה סתם על סמך תחושה, אני אומר את זה על סמך מה שקרה לנו בדרך הלוך – אבל יותר מזה – בדרך חזרה. אני חושב על מה שקרה כשאוהדים שמחים אחרי ניצחון 3-0 ולא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הם היו עצבניים.
הנה מה שקרה בדרך חזרה מהמשחק – משהו כמו שעה אחרי שהסתיים המשחק, יצאתי יחד עם קורנפיין ועוד שני עובדים לכיוון ירושלים. בשלב הזה האוהדים כבר לא היו במגרש וציפינו לנסיעה חלקה הביתה, נכנסנו לרכב ועם ניידת לפנינו (כמובן) יצאנו לדרך.
הפעם נסענו דרך סכנין ולא דרך הפרדס, הניידת מלפנינו, כשבאחד הרחובות פתאום יצאו שני אוהדי סכנין מסמטה צדדית, קיללו וזרקו אבנים על הניידת, שוברים את אחד החלונות שלה. מסביב עוד כמה אוהדים התחילו לקלל ולצעוק ופתאום עברנו מנסיעה רגועה – לניידת עם חלון מנופץ, מוקפים באוהדים עצבניים ומקללים.
ציפיתי שהשוטרים ישתלטו על המצב, אבל הניידת פשוט נתנה גז ועפה משם. כל מה שנשאר לנו, זה לקוות לצאת משם כמה שיותר מהר לפני שישימו לב אלינו. למזלנו באמת הצלחנו להתחמק משם, אבל אני לא אשכח את תחושת הסכנה. זו הייתה הפעם היחידה במסגרת התפקיד שלי בה הרגשתי באמת מאוים. באנו למשחק כדורגל, באתי לעבוד, לא באתי כדי שיזרקו עליי חזיזים, יירקו עליי ויזרקו עליי אבנים.
אני יודע, גם חלק מאוהדי בית"ר הם לא טלית שכולה תכלת. תאמינו לי שיש לי סיפורים לא נעימים שקרו לי עם כמה מהם גם כן, אבל כשאני קורא היום על שני דקורים ביציעי סכנין, על ההתפרעויות וזריקת החפצים, אני יודע שזה לא משהו חדש. הייתי שם כשדברים דומים קרו לפני שש שנים. יש ביציעים אנשים אלימים, ואם לא יעשו משהו לגביהם, הם יישארו שם גם שש שנים מהיום.
