אני לא אוהב את מכבי תל אביב. לא אוהב זה אנדרסטייטמנט, בעיקר כי בתור ילד אוהד מכבי חיפה הם היו היריבים האמיתיים שלנו. לא היתה הפועל חיפה, גם לא ממש הפועל תל אביב, אינפלציית הקבוצות בצפון: קרית שמונה, עכו וסכנין בכלל לא היתה קיימת, אז שנאנו את הצהובים מתל אביב. ואיזו יריבות היתה לנו אז.
אבל מאז שקבוצות ישראליות התחילו לשחק במפעלים האירופאים אני בעדן. שמח בהצלחות, מתבאס בכישלונות. היריבות המקומית לא רלוונטית. כן, יש את העניין הזה של הניקוד של קבוצות ישראליות באירופה, ניצחון של קבוצה ישראלית מקדם את כולם אבל בינינו זה לא זה. זאת פטריוטיות נקייה. שמחתי בהופעה הראשונה של הצהובים בליגת האלופות. גם בהופעה של הפועל תל אביב. אני עדיין חושב שההופעה הירוקה מול מנצ'סטר יונייטד, לברקוזן ואולימפיאקוס היתה המרשימה ביותר, עדיין מזכיר לכולם שבמנצ'סטר שיחקו נגדנו שחקנים כמו פורלאן, אושה, גיגס וסקולס ב-3:0 המדהים והם לא ממש שיחקו עם הנוער, אבל ההופעה השנייה של חיפה בליגת האלופות קצת שינתה אצלי משהו. כן, 00 שערים ונקודות, אבל בליגת האלופות. אוהדי הקבוצות האחרות, איך נאמר, לא ממש פירגנו וצוחקים ללא הפסקה, עד היום, על ההופעה הירוקה. מאז אני כבר לא כל כך מאוכזב מהפסדים אירופאיים של היריבות. אין לי שום בעיה עם ניצחונות של ק"ש וב"ש, אבל הפסדים של התל אביביות ובית"ר לא ממש שוברים אותי.
ובכל זאת, כנראה בגלל שהתבגרתי וגם בגלל מעט הפטריוטיות שעוד נותרה בי, ישבתי שלשום במתח בעשרים הדקות האחרונות וחיכיתי בקוצר רוח לשריקת הסיום. שמחתי עבור חבריי, אוהדי מכבי תל אביב, שמחתי עבור אוהדי הספורט שיזכו לראות פה קבוצות מהדרג הראשון באירופה, אפילו שמחתי קצת עבור ערן זהבי. לא כי אני אוהב אותו, ממש לא, פשוט כי באמת מגיע לו. עכשיו רק נותר לי להבין מה אני יותר רוצה, הופעה מכובדת ומעוררת כבוד או תבוסות איומות שיאפשרו לי להגיד בחזרה, 00 חברים צהובים, 00.
