חצות, אני יושב וכותב בין קירות החדר הקר שלי. בחוץ הגשם לא מפסיק לרדת, "אולי זה אלוהים בוכה" אמר לי מישהו פעם. מדוע אני כותב? כי לאור כל הדברים הגדולים שעברתי ביום הזה, אני עדיין לא מצליח להוציא מראשי עמוס המחשבות את המוות שלך, אליל הכדורגל – דייגו ארמנדו מראדונה.
אמנם לי באופן אישי ולצערי הרב, לא יצא להיות קיים בתקופה בה שיחקת, אבל אחרי הרבה כתבות, סרטים ושידורים חוזרים, בהם צפיתי בך מדבר למצלמה או מלהטט עם הכדור, הצלחתי ליצור כלפיך חיבור ורגש. שמך גורם לי צמרמורות בגוף. היום אנחנו מוקפים בצעירים רבים וטובים, אבל באף אחד מהם לא מצאתי עדיין את התשוקה שהייתה לך, בחיים ובמגרש. אפשר להתלהב ממסי, אפשר להתלהב מכריסטיאנו. הם באמת משהו יוצא דופן. אך תמיד אזכור את המילים שאמר לי אבי כשהתחלתי להנות מכדורגל – "לא היית בתקופה של מראדונה, הוא היה ותמיד יהיה הטוב ביותר". אמר וצדק.
סיפורים רבים שמעתי עליך דייגו. על הדריבלים שהיית מתחיל מחצי מגרש ומסיים כמובן, איך לא, בשער. החיוך שהיה לך על הפנים, כאשר רק היית עולה על המגרש ופשוט משחק כדורגל. לא יותר מזה ולא בשביל סכומי עתק כמו היום. האהבה שלך למשחק הייתה גדולה מהכל, דברים כאלה כבר לא רואים בעולמנו כיום.
אז נכון, אפשר להתייחס לצדדים הפחות טובים שהיו לך, האלכוהול הממכר והסמים הקשים שצרכת. אבל כל אלה רק הופכים אותך בעיני לבן אנוש. הרי כשאתה כל כך טוב במה שאתה עושה וכולם אוהבים אותך, אתה יכול בקלות להשתגע. הייתה לך חוצפה חיננית, שכבר לא רואים כמותה. אי אפשר היה לשנוא אותך, אלא רק לפחד ממך כשהכדור היה ברגליך. 165 ס"מ של ארגנטינאי מוכשר וקשוח, איש משפחה ושלום. דואג למעמד הנמוך ועומד על עקרונותיו, גם אם לא כולם אוהבים לשמוע את מה שיש לו להגיד.
דייגו, היית הדמות הכי טובה שהמציאות יכלה לייצר. יותר מעניינת ומרתקת מכל סופרמן או סינדרלה שגרמו לנו לגדול עליהם. היית שחקן מדהים ואיש עוד יותר מדהים. אמיתי, אכפתי, כריזמטי, רגיש ומרגש. ואם עד היום אנשים חשבו שאתה סוג של חייזר, היום לצערם הם קיבלו את הבשורה המרה – שגם אתה, בדיוק כמוהם, אחרי הכל, רק בן אדם.
לכל הטורים על מותו של דייגו מראדונה
