תודה לך יונייטד

קמתי אתמול בבוקר, צחצחתי שיניים, שתיתי קפה, ראיתי את הסל של דונצ'יץ' והתחלתי את היום. לקחתי חופש, הסתובבתי קצת עם הילדים, שטפנו את הרכב, קנינו בורקסים ושוקו. המשכנו לפארק נינג'ה, אכלנו פיצה וחזרנו הביתה. נחתי קצת, עברתי על מיילים של העבודה, כל מיני סידורים קטנים בבית, ארוחת ערב, קצת טלוויזיה ודי סגרתי את היום. בתוך כל היום השגרתי הזה רק פעמיים, אולי שלוש, בכלל נזכרתי שלילה קודם לכן באיירן מינכן זכתה בליגת האלופות.

באיירן מינכן אלופת אירופה
באיירן מינכן, אלופת אירופה. קרדיט לדף הפייסבוק "Uefa champions league"

 

זה היה גמר טוב בין שתי קבוצות מצוינות, שחקנים איכותיים, כוכבים וכו', כמה הזדמנויות לא רעות ויכולת גדולה של נוייר, ובסופו של דבר, 0-1 קטן גרמני ויעיל (משער נגיחה של צרפתי). לא הייתי אומר שזה היה גמר משעמם, אבל אם יום אחרי הגמר בקושי חשבתי עליו, מה יהיה מקומו בהיסטוריה בעוד כמה שנים?

העונה הזו תיזכר כמיוחדת בתור עונת הקורונה (נקווה שהיא תהיה היחידה), אבל היא לא תיזכר כעונה היסטורית או מיוחדת יותר מדי, בטח שלא מול העונה הקודמת. את המסעות המפתיעים של ליון ולייפציג לא נזכור עוד 20 שנה, גם זה של פסז' לא ייזכר כיוצא דופן, (אולי קצת את הדמעות של ניימאר) וככל הנראה יהיו לה עוד מסעות דומים, את ההפסד של ליברפול לאתלטיקו כבר שכחנו.

ניימאר
ניימאר חולף על פני הגביע. קרדיט לדף הפייסבוק "Uefa champions league"

 

מי שלא תישכח היא כמובן באיירן מינכן על שלל הישגיה – הקבוצה היחידה בהיסטוריה שניצחה את כל משחקיה העונה במפעל, עם הכי הרבה שערים למשחק, עם רוברט לבנדובסקי הנפלא, ההצגות של גנאברי בלונדון ולא רק, וכמובן, ובעיקר בזכות ה-2-8 המופרע מול ברצלונה. אבל הגמר? פחות.

ואז פתאום חשבתי שגם גמר האלופות של 99' יכל היה להיזכר בצורה דומה. או יותר נכון לא להיזכר. באיירן עלתה ליתרון כבר בדקה ה-5' משער של מריו באסלר ושלטה למשחק ללא עוררין. זה היה אחד הגמרים הכי חד צדדיים אי פעם, מנצ'סטר יונייטד בכלל לא הייתה במשחק. לגרמנים היו עוד כמה הזדמנויות לא מנוצלות, שני משקופים ועוד שתי הצלות גדולות של שמייכל ואז דקה 89', וקרן של בקהאם, ועוד קרן של בקהאם ויונייטד אלופות אירופה. אם המשחק היה נגמר ב-0-1, היינו זוכרים מה שנזכור מאתמול: יעילות גרמנית ועוד תואר לארון. הולכים לישון ישר אחרי המשחק, לא מחכים להנפת הגביע וקמים למחרת וממשיכים בחיים.

 

מנצ'סטר יונייטד היא אחת הקבוצות השנואות עליי (ספורטיבית), במיוחד הקבוצה ההיא של פרגוסון שאיכשהו תמיד הייתה משיגה את הניצחון. התעצבנתי כל כך על חוסר הצדק והניצחון ההוא שרובו ככולו היה מזל. אבל עדיין, עד היום, 21 שנים אחרי, בכל פעם שאני רואה את השער של סולשיאר ושומע את זעקת ה"שעעעעעעעעעעער" של רמי וייץ, כשאני רואה את הפרצוף של מתיאוס, את החבטות שלו סמי קופור בדשא, נהיה לי עור ברווז, צמרמורת בכל הגוף.

אז יום לאחר שבאיירן מינכן זכתה בצדק בליגת האלופות, אני אומר תודה דווקא למנצ'סטר יונייטד ההיא, על שסיפקה לכולנו רגע שהוא באמת בלתי נשכח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח