וואו. איזו התרגשות. 00:56, שעתיים אחרי תום ההצגה של נבחרת העתודה שלנו, והאדרנלין שלי עדיין בשיא.

בראש שלי משחק הגמר ההירואי של הלבנים של אריאל בית הלחמי עדיין משוחק. פה אבדיה דופק גג לנפיל ספרדי, שם אלבר תופר שלשת קלאץ מקילומטר, פה המאמן מקלל את השופט אחרי טעות קריטית ושם ים מדר מהתל במגנים כאילו הוא מינימום קיירי ארווינג (יומני היקר, התאהבתי בשחקן הפועל, מה לא בסדר אצלי?!).

עוד כמה שעות יעלה הבוקר ואז עוד בוקר ולאט לאט זכרון הטורניר המופלא הזה והערב ההיסטורי של ה-21.7.19 יתפוגגו ויכנסו לרשימות של כמה היסטוריוני ספורט. כן, זה טבעי. האם אתם יודעים למנות את השמות של יותר מ-3 שחקנים שזכו באליפות בשנה שעברה? מה לגבי 3 אחרים ששיחקו בנבחרת של קטש והגיעו לגמר ב-2017? לא פשוט נכון? הזכרון האנושי מפנה מקום לשיאים חדשים, לזכרונות רעננים, לריגושים האחרונים.

השחקנים האלו, שלנצח יהיו אלופי אירופה עד גיל 20, יתפזרו בימים הקרובים חזרה לקבוצות שלהם. הם יגיעו לאימון הראשון והמאמן יחבק אותם, החברים לקבוצה ירימו אותם על הכתפיים והיו"ר יספר להם שהם הגאווה של כולם, אבל אף אחד לא יעשה להם הנחות. הם יפגשו באימונים שחקנים קשוחים, מנוסים וותיקים מהם. בהתחלה הם עוד יהנו מבטחון עצמי גבוה, מאהבת הקהל ואולי אפילו מקרדיט נרחב מהצוות המקצועי, אבל יחסית מהר המציאות, נטולת החיבוק מהקונזנצוס הישראלי והרחוקה מאור הזרקורים, תקשה מאוד על אלופי אירופה הטריים.

למעשה, השנה הקרובה של אבדיה, מדר, אלבר, אדם, אביבי, קרביץ, זיס, פורת, חנוכי, לוינסון, מלכה ואמיר הולכת להיות קשה בטירוף. נפילת מתח טבעית, מציאות שבה הם מתמודדים עם זרים יקרים ועדיפים על העמדה שלהם, מגרשים ריקים בלא מעט משחקים ואפס סובלנות לטעויות בחסות הלחץ האינסופי לנצח כמה שיותר בשביל להמשיך ולהישאר מאמן כמה שיותר מחזורים.

למרות שהציניקנים יספרו לנו שהנבחרות הגדולות לא שולחות סגלים מלאים לטורנירים האלו, קשה להתעלם מההישג חסר התקדים במונחים של מדינה כמו ישראל. בשלוש השנים האחרונות קטגורית הגיל של עד 20 הצליחה להעפיל שלוש פעמים לגמר הטורניר הנחשב, כאשר הרוב המוחלט של השחקנים משתנה בכל שנה. החשבון פשוט. לענף הכדורסל הישראלי המושמץ יש קאדר מרשים של שחקנים בגילאי 18-23 שהתמודדו בצורה פנטסטית עם המקבילים האתלטיים והמוכשרים שמולם.

אז כשרון יש, אבל ברור שמה שחסר בשביל שהחבורה ההישגית הזאת תוביל בעוד כמה שנים את הנבחרת והקבוצות הישראליות להישגים גם בבוגרים, הוא דקות משחק, והרבה. זה הזמן של קברניטי הענף והקבוצות לקחת החלטה אמיצה ולהמר על הכשרון הישראלי בכל הכח. להגדיר מינימום דקות משחק לשחקנים בגילאים מסוימים, להתמיד בקרדיט לכוכבי הנבחרת שהפגינו יכולות יוצאות דופן ואפילו לבחור שחקנים זרים בעמדות אחרות. כן, גם במחיר של כמה הפסדים לא מחויבי המציאות.

אני יודע, אתם תגידו שאני נאיבי ובאופוריה מהאליפות. זה בוודאות נכון. אבל האם זה באמת משנה אם הפועל אילת תסיים מקום חמישי או שישי? זה חשוב אם אתה מגיע לפיינל פור מהמקום השני או השלישי? אתם תהיו שמחים באותה מידה אם דיאנדרה קיין ינצח את המשחק בשניה האחרונה או אם דני אבדיה יעשה את זה ועל הדרך ירכוש עוד ניסיון קריטי להתפתחות שלו?

אבל לא משנה מה יעשו הקבוצות, בסופו של דבר, הכל יקום ויפול עלינו. האוהדים. אותם אלו שהיום מחבקים את הילדים האלו ויודעים לדקלם את אחוזי העונשין של כל אחד מהם, אלו אותם אוהדים שספרו בפיינל פור האחרון את מספר האיבודים של תמיר בלאט או את כמות ההחטאות של יובל זוסמן. כן, אנחנו לא סבלניים כלפי האלופים שלנו. אנחנו שופטים אותם כמו את אחרון הוותיקים ומצפים מהם ליציבות ושיראו את הכשרון שלהם בכל ערב, בדיוק כמו שאנחנו מצפים מזרים של מיליון יורו בשנה. זה כל כך לא פייר כלפיהם.

כשאנחנו נבין שמדובר בשחקנים צעירים שפוגשים בכל ערב יריבים מנוסים וקשוחים, שהם צריכים את הזמן שלהם בהתאקלמות למשחקי בוגרים, שמותר להם לטעות מבלי שנאנח בחוסר שביעות רצון ושהם צריכים את התמיכה הבלתי מסויגת שלנו. אז באמת יהיה להם סיכוי להשתלב.

אז בואו ניקח לעצמנו משימה לשנה הקרובה – לפני כל משחק, לא משנה אם רואים אותו בטלוויזיה או במגרש, נזכיר לעצמנו שאותם שחקנים ישראליים צעירים צריכים אותנו. צריכים אותנו כמו שהם נזדקקו לנו הערב בהיכל שלמה והחזירו בענק.

זה בטח לא יהיה פשוט, אבל תאהבו אותם גם אחרי שהקונפטי יתפזר.