דחיית מתווה חזרת האוהדים היא שערורייה שמנציחה את ניתוק הבעלים בכדורגל הישראלי, קיליאן אמבפה הוא הזהות המקומית שסן-ז'רמן חיפשה, אולי מאוחר מדי עבורה, וקולו-קולו, קבוצת הפאר הצ'יליאנית, עמדה השבוע בפני תהום
1. בעלים נגד אוהדים
באמת שלא תכננתי לכתוב בחלק הזה בטור שוב על הבעלים של קבוצות ליגת העל. כאן היה אמור להיות טקסט על הניצחון המרהיב של מכבי חיפה השבוע על בית"ר בטדי, על שינוי המגמה של המועדון שמוכיח שהוא לא נסוג מקרב ראש בראש מול היריבה מתל אביב, ואולי גם קצת על המהומה בדרבי ועל העונשים שהוטלו על שתי הקבוצות של חיפה.
אבל ההחלטה השערורייתית השבוע של מנהלת הליגות בכדורגל יחד עם ראשי המועדונים לא לאפשר להכניס למגרשים 500 אוהדים אלא לחכות לפעימה שאולי תתרחש במרץ ובה יהיה באפשרותם להכניס כמה אלפי אוהדים מחזירה אותי שוב לאותו הנושא משבוע שעבר. קיבלתי הרבה תגובות על הטור של שבוע שעבר, חלקם לא הבינו מה הבעיה שבעלים שקנו את הקבוצה בכספם יעשו כרצונם מבחינה מקצועית, אז בואו נפשט את זה מהתחלה ונסביר למה זאת החלטה פושעת לא להתחיל להכניס אוהדים למשחקים.
אדם שקונה קבוצת כדורגל קיימת, בטח כזאת עם מסורת ואוהדים, לא קונה עוד חברה או נכס רגיל. קבוצת כדורגל במהותה איננה חברה מסחרית – לא רק שאין ערובה להצלחה בכל סכום השקעה שהוא, האוהד הוא לא צרכן רגיל שיעבור למתחרה אם המחירים או ההתנהלות לא ימצאו חן בעיניו. רובם המוחלט של האוהדים יישארו עם הקבוצה שלהם, לא משנה באיזה ליגה היא תשחק ועד כמה היא תהיה מצליחה. לכן ניהול קבוצת כדורגל הוא אמנם ניהול של מותג, אבל הוא שונה מהותית מכל עסק אחר.
לכן גם האמירה של בעלי הקבוצות שהם יכולים לעשות כרצונם בקבוצה היא לא נכונה מהותית, גם אם מעשית היא אפשרית. הרעיון של בעלות על קבוצת ספורט אומר שגם הבעלים, גם השחקנים וגם ההנהלה צריכים לכוון להצלחת הקבוצה קודם כל. כשמבינים את זה מבינים שלבעלים אין זכות ללכת כנגד אופי המועדון, גם את זה יכניס לו יותר כסף (או במקרה של הכדורגל הישראלי, שלא יפסיד לו הרבה כסף).
ההחלטה שהתקבלה ביום רביעי שלא להתיר לאוהדי הכדורגל בישראל להיכנס למגרשים לפחות עד חודש מרץ, שנה אחרי שעזבו את המגרשים בפעם האחרונה ולמרות אישור עקרוני של ממשלת ישראל לנושא, היא תמצית כל חוליי הבעלות הפרטית בישראל. אומר לו הבעלים הממוצע: למה שאני אצטרך להשקיע כסף רב בכמות מאוד קטנה של אוהדים כאשר זה לא משתלם לי. ולכאורה, הוא צודק. אלא שבעלות על קבוצת כדורגל היא קודם כל התחברות לזהות שלה, ובבסיס הזהות של כל קבוצת כדורגל עומדים אוהדיה.
אלא שבישראל הבעלים לא מעוניינים באוהדים אם אלה לא מכניסים להם סכומים גדולים. אפילו כמה מאות אוהדים בכל משחק יכלו לתת זריקת אנרגיה לשחקנים שמשחקים כבר שנה שלמה מול עצמם באצטדיונים ריקים, מין הד שיוכל להדהד את ההקשר של מה שהם עושים במשך תשעים דקות על כר דשא שומם. אבל הבעלים בכללותם רואים בקבוצות קודם כל במה ליחסי ציבור עבור עצמם או העסקים שלהם, ואין להם שום כוונה לסכן אפילו סכום קטן מכספם כדי לעורר מחדש את הכדורגל הישראלי. מבחינת הבעלים אנחנו רק מטרד עבורם, או כרטיסי אשראי מהלכים במידה וזה איכשהו משתלם להם.
גם העובדה שעבור חלק גדול מהקבוצות בליגות העליונות בישראל 500 אוהדים זה ממש לא מעט לא מפריעה להם לדרוס אותנו ברגל גסה. מעבר לכך שבהעדר הרבה אוהדים אפשר לעשות שיטות כרטוס זולות בהרבה, הציפייה היא שבעלי הקבוצות יבינו שאנחנו מצפים שהם יחזיקו עבורנו את הקבוצה, שלא יהפכו אותה למקדש חרב ושומם. העובדה שברור להם שהם יכולים לאסור על אוהדים להיכנס למגרשים במשך יותר משבועיים היא פשוט בושה וחרפה.
בשנת 1959 ביצע הזמר אריק לביא לראשונה את "שיר ההד" במועדון התיאטרון בתל אביב (שיצא השבוע בביצועה המחודש של איה כורם). השיר כמו מתאר את תחושת הבדידות של האוהדים כיום, לאחר שבעלי הקבוצות החליטו, לפחות באופן זמני, לסגור השבוע את שערי האצטדיון בפנינו רק כי הם יכולים למנוע ממנו לראות את הקבוצה שלנו. "עֶרֶב יוֹרֵד וּבַגַּיְא דִמְדּוּמִים,/ טִיַּלְתִּי לְבַד בְּהָרִים אֲדֻמִּים,/ שִׁירִי מִתְגַּלְגֵּל בַּמִּדְרוֹן,/ – הוֹ, מַה בּוֹדֵד/ וְהֵד לִי עָנָה מֵהָרֵי גּוּשׁ עֶצְיוֹן/ – הוֹ, מַה בּוֹדֵד, בּוֹדֵד, בּוֹדֵד, בּוֹדֵד…".
2. זהות מקומית
טורניר הפלייאוף המוזר של ליגת האלופות בשנה שעברה בפורטוגל אמנם הביא את פריז סן-ז'רמן לגמר ליגת האלופות, אבל היה קשה לקחת ממנו לקח לעתיד. בגמר באיירן לא התקשתה במיוחד מול הפריזאים. נדמה שמה שהיה חסר עד עכשיו לצרפתים זה לא רק איזון ואיכות, או מאמן מנוסה ואיכותי, אלא בעיקר מסורת. מועדון עם מסורת מוגבלת שעד עכשיו השיג את רוב האליפויות שלו רק בתקופה בה שילם יותר כסף מרוב קבוצות הליגה הצרפתית ביחד.
אבל השבוע היה נדמה שמשהו מתחיל להשתנות אצל הצרפתים. זה כמובן היה רק המשחק הראשון מבין שניים, והיסטוריית המשחקים בין ברצלונה לסן-ז'רמן לא צריכה להכניס אף אחד לשאננות, אבל ההופעה המרשימה של פריז ביום שלישי נותנת הרבה תקוות שאכן המועדון מתחיל לייצר לעצמו מסורת, והיא לא רק דרך ניצחונות משכנעים והיסטוריים, היא גם דרך החזרה לשורשים המקומיים של המועדון, ובדיוק בשביל זה נמצא של קיליאן אמבפה.
שני שחקנים הגיעו בקיץ 2017 בסכומי עתק לפריז. האחד היה הסמל של הציניות בכדורגל העולמי, ניימאר, שעבר בקצת פחות מרבע מיליון מברצלונה כשהוא מנסה להוכיח שהוא יכול להוביל על כתפיו קבוצה לזכייה בגביע עם האוזניים הגדולות. השני הוא ילד צעיר מפרברי פריז בשם קיליאן אמבפה שנקנה בסכום עתק של 180 מיליון יורו ממונאקו, שאותה הוליך בגיל 18 לחצי גמר ליגת האלופות.
לכאורה מדובר כאן בשני מקרים של תאוות בצע וכספי ענק. אלא שבעוד שניימאר הוא הסמל של תרבות השפע בכדורגל, הגעתו של אמבפה לקבוצה של העיר בה נולד בישרה ניסיון לצקת את התרבות של הכדורגל הפריזאי לתוך קבוצת הכדורגל של העיר. בשלוש וחצי השנים בהם הוא משחק בבירת צרפת השתמשה פריז בשחקנים רבים בני מהגרים שגדלו בפרברי עיר האורות ושיחקו את הכדורגל המהיר והקצבי בשכונות העוני בהן גדלו. פרסנל קימפמבה וקולין דגבה הם רק שניים שצמחו בשכונות האלה.
ואמנם, הילד שגדל בפרבר בונדי, במשפחה יחסית מבוססת לאזור ושחלם להיות כריסטיאנו רונאלדו הפך כבר בגיל 19 לאלוף העולם כששחזר את התצוגה המדהימה של פלה בגיל 17 במונדיאל 1958. עם מהירות מסחררת, חוצפה לא נגמרת (רק השבוע אמר לג'ורדי אלבה על הדשא של הקאמפ נואו "אם היינו ברחוב, הייתי הורג אותך") ובעיקר הבנה נכונה של איך מטפלים בכדור. הוא אמנם עוד צריך להשתפר ביכולות המנהיגות שלו וביכולת לחלץ קבוצה במו ידיו, אבל בגיל 22 הוא כבר אלוף העולם פעם אחת יותר מאשר שני השחקנים הגדולים בדור שעליו הוא גדל.
גם הוא וגם ארלינג הולאנד שכיכבו השבוע בליגת האלופות מציגים את הדור החדש של השחקנים הגדולים ביותר בכדורגל העולמי, דור שנראה דומה יותר ויותר דווקא לכריסטיאנו רונאלדו, עם מהירות, עוצמה והתפתחות אישית מדהימה. במשך שנים חיפשה פריז סן-ז'רמן את התוקף המוסרי והמקומי לפרויקט הכספים הבלתי נגמרים שלה. עד שהיא מצאה אחד כזה, היא אולי תיאלץ להיפרד ממנו כבר בשנים הקרובות לטובת הקבוצה שמאז ומתמיד קנתה הכול מכולם, ריאל מדריד.
3. עליונות לבנה
מחוץ לאצטדיון המונומנטאל דויד ארלאנו בסנטיאגו הוצב בתחילת השבוע שלט. הוא נתלה בידי האולטראס של מועדון הכדורגל קולו-קולו, שעמד השבוע במבחן הכי גורלי בתולדותיו. בתרבות הכדורגל של דרום אמריקה הסאב-טקסט הוא לרוב סרח עודף, וגם בשלט הזה לא היה הרבה פרשנות: "תנצחו את המשחק הזה או שתמותו".
זה נשמע כמו תגובה מאוד קיצונית לפני המשחק בו פגשה קולו-קולו את אוניברסידד קונספסיון שיקבע מי מהשתיים תרד לליגה השנייה בצ'ילה. בעוד שקונספסיון נחשבת לקבוצה קטנה מעיר קטנה לחופי האוקיינוס השקט, קולו-קולו היא הקבוצה הכי גדולה בפער בהיסטוריה של הכדורגל הצ'יליאני, היחידה שמעולם לא ירדה ליגה. המשמעות הדרמטי של ירידה כזאת העונה היה יכול לקבור את המועדון ההיסטורי הזה, המועדון הצ'יליאני היחיד שהניף את גביע הליברטדורס.
וזה הגיע די משום מקום. מאז שהצטרף קולו-קולו לליגות המאורגנות בצ'ילה המועדון זכה ב32 אליפויות, 12 גביעים, 2 סופרקאפ מקומיים וגביע ליברטדורס אגדי אחד בשנת 1991. ברוב שנותיה קולו-קולו רצה בצמרת ותמיד הייתה המועדון הכי מרתק במדינה הכי מערבית גאוגרפית בעולם. אלא שהשנתיים האחרונות פערו חור ענק בכדורגל הצ'יליאני וקולו-קולו צנחה לתוכו במהירות.
עונת 2019 בליגה הצ'יליאנית הופסקה באבחת רגע באוקטובר כאשר פרצו המהומות שהתחילו מהבירה סנטיאגו, בה מתגוררת שליש מאוכלוסיית המדינה, ועברו לכל המדינה. המהומות שכונו "אל אסטלידו סוציאל" נולדו מהמחירים בתחבורה הציבורית בסנטיאגו, אבל ישבו על שנים של משברים כלכליים מאז השתחררה המדינה משלטונו של הדיקטטור פינושה. הן נמשכו עד לפרוץ משבר הקורונה במדינה וכתוצאה מהן הופסקה גם הליגה הצ'יליאנית והירידות בוטלו. ההפסקה של הליגה מצאה את קולו-קולו בתקופה טובה עם רצף של ניצחונות ובמקום השני.
אך עם פתיחת העונה הבאה, כחמישה חודשים לאחר מכן, זאת כבר הייתה אופרה אחרת. המשבר כתוצאה מהמהומות פגע קשה בסנטיאגו, וקולו-קולו לא הצליחה להחתים שחקנים טובים שיחזקו את הקבוצה. היא אמנם ניצחה בינואר 2020 את פלסטינו בפתיחת העונה, אך מאז הוסיפה רק ארבעה ניצחונות עד ינואר האחרון. ההפסקה של הליגה לחמישה חודשים בעקבות משבר הקורונה רק הוסיפה לחוסר היציבות אצל הלוס אלבוס.
מריו סאלאס פוטר בפברואר 2020, ואותו החליף מאמן הנוער גילברטו חארה שהחזיק מעמד רק 12 משחקים. באוקטובר האחרון הוחתם גוסטאבו קינטרוס, מאמנה של טיחואנה המקסיקנית שאימן לפני כן גם את אל הילאל הסעודית, וגם לו לקח יותר מחודש כדי לנצח משחק בליגה. הבלאגן דירדר את קולו-קולו למקום ה-17 (מתוך 18). קינטרוס לא ויתר, שינה מערכים והצליח להוביל את קולו-קולו למשחק האחרון של העונה מול קונספסיון כשהם חייבים ניצחון כדי לשרוד בליגה.
בדקה ה-19 של המשחק היה זה פאבלו סולארי, החלוץ הארגנטינאי בן ה-19 של קולו-קולו שמושאל מטאז'רס הארגנטינאית שכבש את השער היחיד במשחק והשאיר את מועדון הפאר בליגה הראשונה. השאלה העיקרית היא האם קולו-קולו יכולה לחזור במהירות לאיים על האליפות. המשבר הכלכלי האדיר במדינה בעקבות המהומות ומשבר הקורונה פגעו בחלקם הארי בבנקים שמחזיקים חלק גדול מהתקציב של קולו-קולו. לא בטוח בכלל שהלבנים מסנטיאגו יוכלו לשחזר בקרוב את ימי הזוהר שלהם.
