1. נסיעה מסוכנת
כל הורה מכיר את התחושה הזאת – הילד מקבל הודעה שעבר את הטסט, שמח וצוהל ורוצה לקחת את הרכב לנסיעה ראשונה. ההורה, מלא חששות, מצטרף לילדו לנסיעה הראשונה, בדרך כלל בכביש הפנימי ליד הבית בדרך לסופר השכונתי. מה שאף הורה לא עושה, זה לקחת את ילדו לנסיעה ראשונה במכונית מרוץ ולהתחרות במירוץ רשמי של פורמולה 1 במהירות שיא. אבל אירוע מאוד דומה לזה התרחש הקיץ בטורינו, עת נכנס ליובנטוס סטדיום אדם עם זקן עבות ושיער שופע בשם אנדראה פירלו ומונה למאמן הקבוצה הבוגרת.
מינוי של פירלו לאחד התפקידים הכי תובעניים באיטליה הוא המקבילה לנער בן 16 שעולה לראשונה על הכביש דווקא בפורמולה 1 במהירות של 180 קמ"ש. הרי יש סיכוי כלשהו שהילד הזה מוכשר בנהיגה, אבל הסיכון בנהיגה כזאת ובצורה כזאת כנראה לא יעשה את העבודה עבורו. פירלו אולי יהיה מאמן מוכשר מספיק כדי לאמן את יובנטוס ביום מן הימים, אבל אין ספק שהיום הזה הוא לא העונה.
זה לא שליובנטוס אין עוד סיכוי לקחת אליפות ואפילו לאיים על התואר בליגת האלופות, אחרי 25 שנים ללא הגביע עם האוזניים הגדולות. אלא שעבור יובנטוס העמדה הזאת, בה היא כבר לא מהפייבוריטיות בצ'מפיונס, יותר מזה, כבר לא הפייבוריטית הבלעדית לאליפות באיטליה, היא בלתי נתפסת. המועדון שחנק כל תחרות שהיא בעשור האחרון מביט בשתי המילאנזיות שעוקפות אותו בעיניים כלות. בעבור הגברת הזקנה כל דבר שהוא לא אליפות דומיננטית הוא כישלון. יותר מזה, גם אליפויות דומיננטיות לא הספיקו לקודמיו של פירלו לשמור על התפקיד.
כשחקן היה פירלו אולי אחד החכמים בהיסטוריה של הכדורגל העולמי. לא רק על המגרש עצמו, אלא גם בקבלת ההחלטות העסקית שלו. המעברים החלקים בין שלושת הקבוצות הגדולות באיטליה, השערים הנהדרים והמסירות הבלתי נשכחות קיבעו את מעמדו של פירלו כאחד מגדולי השחקנים בדור האחרון בכדורגל העולמי. בשיאו, עם בישול ושער בפנדלים בגמר המונדיאל 2006, פירלו היה הפילוסוף הבועט, שחקן קול וחכם שיודע בדיוק מה לעשות כדי להצליח.
מבחינתו, לאחר הפרישה הוא תכנן להשתפשף במחלקות נוער, ללמוד ממאנים אחרים. אבל ראשי יובנטוס החליטו להמר על מעשה שהיה יותר חסר אחריות מנועז. הם האמינו שכשם שפירלו היה מנהיג על המגרש הוא יעשה קסמים רק בזכות אישיותו גם מחוצה לו. היו בדור האחרון כמה שחקנים שעשו את המעבר הזה, בראשם כמובן זידאן ופפ גווארדיולה. אלא שהשניים השתפשפו במחלקות הצעירות של המועדונים לפני שקיבלו את הג'וב הנחשק. ראשי יובנטוס ראו בפירלו כמי שיכול לדלג על החלק החשוב בהכשרת כל נהג חדש – זמן וניסיון נהיגה, בצורה זהירה ואחראית.
באוגוסט האחרון עלה בחשבון היוטיוב של יובנטוס סרטון מיומו הראשון של פירלו כמאמן במתקן האימונים של יובנטוס. הסרטון לא מאוד מעניין ברובו, בעיקר מראה את פירלו עובר בין השחקנים שעד לא מזמן היו חבריו לקבוצה ומדבר איתם, ומתבדח. בסיום הסרטון פירלו ממלמל כמה מילים למצלמה על האימון הראשון שלו, ואז המצלמה עוברת לשוט מרתק – זה לצד זה צועדים ארבעה על הדשא של מתחם האימונים – אנדראה אניילי ופאבל נדבד, הבעלים והמנהל המקצועי, שניהם חנוטים בחליפות, לידם פירלו עם אימונית וליד שניהם כריסטיאנו רונאלדו בחולצה קצרה ושורטס. התמונה מראה היטב עד כמה שווים הארבעה בקבלת ההחלטות במועדון, ועד כמה זה הפך את יובנטוס קודם כל לקבוצה לא בריאה. לא בריאה כמו נהג בן 16 שנוהג לראשונה דווקא בפורמולה 1.
2. קריימר של ליגת העל
קוראים לו מייקל ריצ'ארדס, אבל אם הוא יעבור ברחוב מולכם אתם בחיים לא תחשבו לקרוא לו ככה. השחקן הרזה והגבוה ששיחק את קריימר ב"סיינפלד" רגיל כבר עשורים לענות לשם קריימר. בעבור כל העולם הוא תמיד יהיה קוזמו קריימר, השכן המוזר והיותר מדי כנה של סיינפלד שמתפרץ לביתו בכל רגע נתון. דמות הפורטרט שלו בתמונה ממוסגרת משל היה דיקטטור אפריקאי הפכה כבר לקלישאה של פריטי אספנות. ההגעה לתפקיד של קריימר כאלמוני לחלוטין הפכה את ריצ'ארדס לאחד השחקנים הקומיים הכי איכותיים שנראו על המסך, דווקא בסדרה שלא היו לה יומרות גדולות מלכתחילה.
אם הייתם שואלים את ריצ'ארדס על זה, לא בטוח שהוא היה מאושר מהתיוג הנצחי שלו לקריימר. יותר ממה ששחקנים קומיים, כמו גם מוזיקאים ובעצם כל אדם יוצר, רוצים להיות מזוהים, הם תמיד רוצים להמשיך ולהתקדם, לכבוש פסגות חדשות. אלא שריצ'ארדס לא הצליח להשיג שום תפקיד משמעותי מאז קריימר. ייתכן וזה בגלל הפרשיות הגזעניות והאנטישמיות שנקשרו בשמו, אבל בפשטות אין אדם שמסתכל על ריצ'ארדס כיום בעולם המערבי ומזהה בו מישהו אחר מלבד קוזמו קריימר. התפקיד שגילה אותו הפך לקללה שלו.
במידה רבה, גם לכדורגל הישראלי יש מייקל ריצ'ארדס משלו וקוראים לו חנן ממן. גם הוא הגיע להצלחה אדירה, בלתי נשכחת, במועדון קטן יחסית למידות של הכדורגל הישראלי. גם הוא ניסה לפרוץ ממנו קדימה לתפקיד יותר גדול. גם הוא בסופו של דבר חוזר כל פעם לאותו מקום. אני מאמין שממן צבר תסכול רב בשנים האלה. אחרי הכל, לא קל להיות מזוהה רק עם תפקיד אחד, רק עם מועדון אחד, גם אם מדובר בתפקיד משמעותי מאוד, עדיין המועדון לא מספק לו אולי את התחושה שהוא הצליח באמת.
גם השנה ממן זורח במדים הפסים של הפועל חיפה. עם שבעה שערים, שני בישולים, רביעי בליגה באיומים לשער (אחרי אלטמן, שרי ורוקאביציה), מוביל את הליגה במסירות מפתח עם 46 כאלה (מתוכן 13 מדוייקות) ובכלל נדמה שהוא מצליח להביא את עצמו לידי מימוש העונה. השער שנפסל לו במספרת מול סכנין (אגב, בצדק גמור) היה יכול להכניס אותו להיילייט של כל הזמנים בליגה, אבל גם ככה הוא מצא שוב את הרשת וניצח עבור הפועל חיפה את המשחק. אם יש סיבה לכך שהקבוצה הלא יציבה של סילבס נמצאת בעמדת זינוק לפלייאוף עליון, הוא הסיבה העיקרית.
אבל זה לא היה אמור להיות התפקיד המשמעותי של חנן ממן. בנו הצעיר מבן ארבעה של כדורגלן העבר הענק של מכבי חיפה, ברוך ממן, מצא את עצמו דווקא בנוער בצד השני של הכביש, בתקופה הכי קשה של המועדון. בעשור הראשון של שנות ה-2000 הפועל חיפה דישדשה בליגה הלאומית תחת פירוק. דווקא אז גדל אצלה נוער נהדר, ילדים שהגיעו בשנות השיא בסוף הניינטיז ונשארו כי לא הייתה להם ברירה.
הוא עלה ליגה עם הכרישים ב-2009 ואז התחיל להראות את יכולותיו על הבמה הגדולה של הכדורגל הישראלי. לכולם לא היה ספק שחנן ממן הוא הכישרון הכי גדול מהחבורה הצעירה בקריית חיים, וב-2012 הוא יצא לממש את המנייה שלו כשחתם בהפועל תל אביב, מועדון עם עבר מפואר שהחל את ההידרדרות שלו באותן השנים. שער הבכורה שלו בליגה, מול קבוצת נעוריו, היה הניסיון הראשון שלו להשתחרר מהצל של הכרישים.
בהפועל תל אביב הוא כבר לא היה השחקן המוכשר ביותר, אם כי העביר שם עונה לא רעה. אבל מבחינתו זאת הייתה רק תחנת מעבר בדרך לאירופה. הוא נדד בנתיב הסחר הידוע של הכדורגל הישראלי לכיוון בליגה, ושם הכל התחיל להשתבש. רחוק מהבית ומהחממה של הכדורגל הישראלי ממן לא מצא את עצמו ואחרי עונה חלשה מאוד מצא את עצמו בחזרה בישראל, כשהיה לתקווה הגדולה של בית"ר ירושלים שניסתה להמריא עם תחילת עידן טביב.
אבל גם בבית"ר הרוחות לא היטיבו עם ממן, והוא, כמו קוזמו קריימר, מצא את עצמו חוזר על עקבותיו חזרה להפועל חיפה. בעונה הראשונה הוא עוד לא התמקם לחלוטין, אבל רגע הפיצוץ היה ב-5 בינואר 2017. כמו הופעה מיתולוגית של ריצ'ארדס באחד הפרקים של "סיינפלד" (תבחרו בעצמכם איזה פרק, יש הרבה כאלה) ממן טיווח את השער של כפר קאסם 4 פעמים בתוך 11 דקות. משם ממן הפך לבעל הבית במועדון האדום, כאשר השיא הגיע בתחילת העונה שאחרי עם כדורגל נפלא.
אלא שגם אז, כמו מייקל ריצ'ארדס, ממן ניסה לצאת מהדמות של "קריימר של הפועל חיפה" והלך בגדול על הפועל באר שבע, האלופה בשנתיים שלפני שחיפשה מי שימלא את הבור בקישור ההתקפי. ממן נתן חצי עונה טובה בבירת הנגב ונבחר לשחקן העונה בישראל (חלק גדול מזה כמובן על תחילת העונה עם הפועל חיפה). אלא שהמשך התקופה שלו שם הובילה להידרדרות, לחזרה לספסל, למעבר תמוה לבית"ר ירושלים ושוב, בחזרה להפועל חיפה.
אולי לא נעים להגיד את זה על ממן, שאין ספק שהוא כדורגלן נהדר וכישרון ענק, אבל יש שחקנים שפשוט נועדו להוביל קבוצות קטנות. במסכת אבות נאמר כי עדיף להיות זנב לאריות ולא ראש לשועלים, אלא שלפעמים המקום הנכון עבורך הוא בלהיות ראש לשועלים, במיוחד אם אין לך סיכוי ממשי להיות ראש לאריות. למרות חוסר ההצלחה בהמשך הקריירה של מייקל ריצ'ארדס, הוא חקוק בנצח עם דמות המשנה של קוזמו קריימר. וממן יהיה חרוט לנצח כמי שהוביל את הפועל חיפה לשנים טובות מאוד בליגת העל, גם אם יישאר עד לסוף הקריירה כקריימר של ליגת העל.
3. לוחם ריינג'ר
ההחתמה של סטיבן ג'רארד בקיץ 2018 בריינג'רס התקבלה בספקנות גדולה. סטיבי ג'י היה אולי שחקן ענק באנגליה, אבל כמאמן הוא צבר עד אז בקושי עונה וחצי כמאמן קבוצת עד גיל 18 של ליברפול. עבור אוהדי ריינג'רס הבאה של מאמן חסר ניסיון (ואנגלי, לא פחות חשוב) לאחר שנות הפירוק והדשדוש לא מהווים קריאת תיגר מספיקה על הדומיננטיות המוחלטת של סלטיק בליגה. סלטיק הייתה רק במרחק של אליפויות בודדות מלעקוף את ריינג'רס בטבלת האליפויות בליגה, וזה נראה די אבוד.
השבוע, לאחר שניצחה ריינג'רס את ליבינגסטון בחוץ 1-0 ולמעשה סגרה את סיפור האליפות, נדמה שהחץ של סטיבן ג'רארד טס למעלה. בנוסף הביסה בשבוע שעבר ריינג'רס את אנטוורפן בליגה האירופית והיא אחת המועמדות הרציניות לתואר המכובד הזה. מדובר כאן במהפך חד בכדורגל הסקוטי, הדומיננטיות של ריינג'רס העונה פשוט מדהימה. בלי כספים גדולים ובלי שמות מפוצצים הוביל סטיבי את הכחולים להישג ענקי שכולו רשום על שמו. כמו שזה נראה כרגע, ריינג'רס בדרך לחזור לדומיננטיות המוחלטת שלה בליגה, אחרי פחות מעשור מאז שחובותיה הכבדים הובילו לפשיטת רגל ולירידה לליגה הרביעית.
עבור אוהדי ריינג'רס זה היה עשור מדכדך בו כל מה שהם היו רגילים אליו מהקבוצה שלהם נמחק. במדינת כדורגל כמו סקוטלנד בה הקבוצה האחרונה שהצליחה לקחת את האליפות והיא לא סלטיק או ריינג'רס לקחה אותה לפני יותר מ-35 שנים (אברדין) ו-105 מתוך 124 האליפויות נחתו על שתי הקבוצות של גלזגו, המחיקה של ריינג'רס לפני יותר מעשור נחשבה לחורבת הבית. גם האוהדים האופטימיים לא האמינו שבעשורים הבאים ריינג'רס תאיים על שלטונה של סלטיק.
אלא שאופטימיות זה שם המשחק עבור סטיבן ג'רארד. המאמן הקולני של ריינג'רס (שהורחק השבוע בעקבות ויכוח עם השופטים) יזכה העונה באליפות הראשונה בחייו מקצועיים, אבל סימל את כל מה שאופטימי בעידן הפסימי של ליברפול בשנות התשעים והאלפיים. הגול שלו בגמר ההוא מול מילאן באיסטנבול היה אולי אחד הרגעים האפיים ביותר בהיסטוריה של ליגת האלופות. ג'רארד משרה ביטחון על שחקניו ובעיקר מלמד אותם איך להתפתח ככדורגלנים מעולים וכצוות מנצח.
ההימור הכי סביר בעולם הכדורגל כיום מדבר על כך שסטיבי ג'י יחליף בבוא היום על הקווים באנפילד את יורגן קלופ. גם עבור המאמן הגרמני זה ברור, וכאשר הוא נשאל בנושא הוא ענה שללא ספק לג'רארד יש את הכישורים כדי לאמן את ליברפול. גם אם הוא ניסה רק לקנות את ליבם של האוהדים הוא לא טעה בהרבה. אוהדי ריינג'רס יחתמו על כל מילה ורק יקוו שייקח עוד הרבה זמן עד שהמנג'ר שלהם יעבור הלאה.
